פעם אחת, כשהייתי נערה צעירה, אמא שלי ביקשה ממני לנקות את האבק מהספרים שבספריה בסלון. באופן מוזר לא התנגדתי, זו הייתה אחת הפעולות המעניינות והאהובות עלי בבית. גדלתי בבית מלא בספריות ומלא בספרים מעניינים, לא משנה בת כמה הייתי ולא משנה עד כמה חשבתי שהכרתי את הספריות בבית, תמיד מצאתי שם עוד ועוד אוצרות.
כששלחו אותי למשימת ניקוי אבק מהספריות, היה ידוע שמדובר ביום שלם. אני חייבת לפתוח כל ספר, לקרוא את העמודים הראשונים, לרשום לעצמי בצד איזה ספרים מעניינים מצאתי, כדי לדעת איפה הם מונחים כשארצה לחזור אליהם.
בכל מקרה, באותו היום מצאתי יומן לתינוק. כשפתחתי את העמוד הראשון ראיתי את השם שלי כתוב בגדול. מאד התרגשתי. כילדת סנדוויץ' אופיינית, תמיד הרגשתי מוזנחת. לאחותי הגדולה יש יותר תמונות ילדות מאשר לי כי היא הייתה הבכורה, ולאחותי הקטנה יש יותר תמונות ילדות מאשר לי כי היא תמיד הייתה הקטנה והחמודה, ופתאום ספר שלם שכתבו עלי ורק עלי ולא ידעתי על קיומו?
קפצתי מהסולם לספה עם הספר ביד, בהתלהבות מטורפת, התיישבתי סקרנית ועברתי לעמוד השני. נולדתי בבית חולים השרון, בשעה 15:00 באוקטובר ו … זהו.
יתר העמודים ריקים. אף אחד לא המשיך למלא את היומן.
דפדפתי בו שוב ושוב, אולי מדובר בטעות ואולי דילגו על מספר עמודים אבל זו לא הייתה טעות. היומן היה ריק.
אני זוכרת את האכזבה הגדולה שחשתי כשישבתי בסלון מול היומן הריק. החזרתי אותו למדף. העברתי סמרטוט על המדפים בלי לנקות את האבק באמת כפי שמצופה ממני, החזרתי את הסולם למקום ופרשתי בשיא.
כל כך רציתי לדעת דברים על עצמי, דברים מהסוג שאם לא כותבים אותם בזמן אמת, אף אחד לא יכול באמת לזכור.
החסך הזה גרם לי לעשות משהו די דבילי אבל חמוד.
סופר אמא-מאירה גולדברג ברנע . צילום אפרת אשל
כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בחנות ספרים ומצאתי ספר של ד"ר סוס: "הספר שלי על עצמי". ספר שבו ילדים מתבקשים למלא על עצמם כל מיני פרטים משעשעים. מדובר בספר די קצר אבל הציורים מצחיקים וכשפותחים אותו מרגישים צורך לענות על השאלות.
קניתי שני ספרים, אחד עבורי ואחד עבור הילד או הילדה שיהיו לי. אל תצחקו. התחלתי לרכוש ספרי ילדים הרבה לפני שהפכתי לאמא. תמיד חששתי שספרים שאני אוהבת עלולים להיעלם מהחנויות, מה שאכן קרה לא מעט. (נסו לחפש עותק חדש של "תיק הפלסטיק הסגול של לילי". שיהיה לכם בהצלחה. לי יש! קניתי אותו לבן שלי עשר שנים לפני שנולד…).
ישבתי כמו ילדה קטנה ומילאתי את הספר במידע מטופש על חיי. אפילו ציירתי את עצמי. בשיא הסגר של חודש מרץ מילאתי את הספר השני שקניתי עם הבן שלי וזו הייתה פעילות מגניבה ומשותפת שעשינו.
בכל מקרה, לאחר שהבן שלי נולד הייתי בדיכאון לאחר לידה למשך כשנה, ולא עלה בדעתי למלא עבורו יומן לתינוק, אבל בגיל שלוש נתקלתי בספר קסום בשם: "ספר השנה שלי – יומן פעילויות וחוויות לילדים", שהכינו קנטור מטרסו לאה ויצחק שרי. הספר מחולק לימים ושבועות לפי תאריכי השנה, הוא מציע מגוון פעילויות לילדים אבל אפשר גם לרשום כל יום מה עשינו עם הילד והספר כולל מקום מיוחד שבו אפשר לכתוב סיכומים בסופי שבוע ובחגים.
החלטתי למלא את הספר הזה באופן הכי רציני שיש.
הדבקתי תמונות של אבישי, כתבתי כל יום מה אבישי למד ועשה ועם מי הוא נפגש, דאגתי שכל המשפחה תשתתף. ההורים שלי וההורים שלי בעלי כתבו לו שם ברכות, צילמנו את החדר שלו, את הגננות שלו, את החברים. כתבנו איזה ספרים ואיזה סרטים ראינו. הגדלתי ראש והוספתי פרטים שלא הופיעו בספר ופתאום בלי לשים לב שנה חלפה והספר היה מוכן. הייתי כל כך גאה בעצמי. את הספר הנחתי בארון הבגדים שלי ואני ממתינה לתת אותו במתנה לאבישי כשהוא יחגוג יום הולדת 16, הגיל שבו אני נעלבתי כשגיליתי שלא מילאו את יומן התינוק שלי.
הייתי ילדה מאוד יצירתית, כתבתי הרבה סיפורים קצרים ושירים, כתבתי תסריטים ומחזות והייתי עושה הכל כדי לשים עליהם את ידי עכשיו כשאני בת 42, לנסות להיזכר במחשבות שחלפו במוחי כשהייתי בגיל של הבן שלי. מה אהבתי? מה רציתי להיות? מה עיצבן אותי? לפעמים אני מגלה שהזיכרונות שלי מבוססים על סיפורים שסיפרו לי, ולא על הזיכרון האמיתי הראשוני.
החלטתי לעזור לילדים שחושבים כמוני, שרוצים לא לשכוח איזה ילדים הם היו כשהם יהיו מבוגרים. חיברתי יומן מגניב שהדובר בו הוא חתול מדבר בשם כראמל, הדמות הראשית בסדרת ספרי הנוער שכתבתי. החתול מספר לילדים על עצמו ועל ילדותו ותוך כדי כך שואל אותם כל מיני שאלות על עצמם: שאלות מצחיקות, שאלות מטופשות, שאלות מרגשות, שאלות חכמות. הילדים יכולים למלא את היומן בזמנם הפנוי וכשיסיימו אותו הם צריכים לתת אותו לאחד ההורים או למבוגר שהם סומכים עליו ולהחתים אותו בנספח שבסוף היומן, שבו הם מתחייבים להחזיר אותו לילד ביום הולדתו ה-20.
תארו לעצמכם איזה כיף זה להגיע לגיל 20 ולמצוא את קפסולת הזמן שהכנו לעצמנו. מסמך היסטורי נדיר שיזכיר לנו מי היינו פעם? בהתחלה חשבתי שאעשה זאת רק עבור הבן הפרטי שלי אבל בהוצאת הספרים התלהבו מאד מהרעיון וכעת היומן "כראמל ואני – ספר אישי" נמצא בכל חנויות הספרים.
בחגי תשרי אשב עם אבישי, בן עשר, ונתחיל למלא יחד את היומן. המחשבה שהוא יקבל אותו ממני בחזרה בגיל 20 ממלאה אותי מצד אחד באושר ומצד שני בקנאה. גם אני רוצה כזה! ולגבי היומן לתינוק הריק מילדותי? הגיע הזמן לשכוח ממנו ולשחרר.
מי יבוא איתי? / רונית רוקאס, איורים: אפרת דהאן, הוצאת כנפיים וכתר
ספר הילדים הקודם של רוקאס, "לא קל להיות גיבור על", הפך אצלנו בבית ללהיט מהרגע הראשון שהגיע לספרייה הביתית. כעת ראה אור ספר נוסף פרי עטה וזו בשורה משמחת.
גיבורת הספר "מי יבוא איתי" היא דובונית קטנה ואמיצה שרוצה לצאת לטיול אל מחוץ לגבולות גן החיות, אבל לא רוצה לעשות את זה לבד. היא מחפשת חבר שיתלווה אליה, ובסוף מוצאת חברה בלתי צפויה.
סיפור מקסים על הרפתקנות וחברות, וגם על המקום הבטוח שתמיד אפשר לחזור אליו בסוף – המשפחה. האיורים של אפרת דהאן מאירים את הספר ומוסיפים לו הומור וחן מיוחדים.
לבני 6-3.
סטטוס לשבת: עניין של טעם
אבישי: את תעלבי אם אגיד לך שאני לא כל כך אוהב את האוכל שאת מבשלת?
אני: כן.
אבישי: טוב, אז אני לא אגיד לך על זה כלום.
