אנחנו מקדשים את האוכל, ואחר כך מקדשים את הרזון – המדור של מאירה ברנע גולדברג

ראש השנה מביא עמו רוח טובה של שינוי וחידוש. יש משהו מאד מעודד במחשבה שניתן למחוק את הדברים הפחות טובים מהשנה שעברה ולקבל הזדמנות להתחלה חדשה. אחת ההחלטות הפופולריות ביותר לקראת השנה החדשה קשורה למשקל גוף.

חברה שהכרתי בפייסבוק הורידה 30 קילו ממשקלה. זו הייתה עבודה קשה מאוד. במשך שנה וחצי היא רצה כמעט כל בוקר, לא נגעה בפחמימות וסוכרים והייתה מחשבת במדויק כל פריט מזון שנכנס לפיה. למען המטרה היא נאלצה לעשות ויתורים כואבים. ואז הגיע היום, היום בו היא פרסמה את שתי התמונות שלה בפייסבוק. תמונת ה"לפני" ותמונת ה"אחרי".

הסטטוס שפרסמה קיבל יותר מ־750 לייקים (סטטוס ממוצע שלה בדרך כלל מגיע לכ־100 לייקים…), 50 שיתופים והתגובות היו נלהבות.

"מלכה", "מהמממממממת", "אין דברים כאלו", "עכשיו סוף סוף רואים כמה את יפה", "מדהימה!!!!!!!!!!", "תותחית", "מושלמת" ועוד שלל מחמאות ושבחים.

כשיצאה מהבית, כל מי שפגשה והכיר אותה בעבר, לא יכול היה שלא להגיד לה כמה היא יפה וכמה השינוי הולם אותה. סוף סוף היא עשתה את מה שחלמה עליו, היא תרמה את כל תכולת ארון הבגדים שלה וקנתה מלתחה חדשה.

מה שקרה לה בחודשים הבאים היה מאוד לא נעים וקורה לחלק גדול מהאנשים לאחר דיאטה קיצונית ומחמירה. הקילוגרמים נערמים מחדש ובמקרים רבים מצטברים למשקל גבוה יותר מזה שהיה קודם לדיאטה. וגם היא, כמו רבות אחרות וכמו רבים אחרים, חזרה לאחר תקופה מסוימת למשקל הקודם שלה. מאז אגב, היא לא מפרסמת אף תמונה בפייסבוק. התמונות הישנות נשארו בדף כתזכורת מכאיבה בתמונת הפרופיל ובתמונת הנושא.

לפני חודש קבענו פגישה. ציפיתי למצוא את האישה מהתמונות. כשנכנסתי אל בית הקפה והיא נופפה לי בידה לקח לי כמה שניות להבין מי זו. "אני יודעת שלא ציפית לראות אותי ככה, אני מקווה לחזור למשקל הקודם שלי שוב ואתחיל את המסע מחדש בעוד כמה ימים", אמרה. היא הייתה מאוד נבוכה מהסיטואציה.

במהלך השיחה הבנתי שכל התמונות שלה בפייסבוק הן מלפני חמש שנים והסיבה שהיא מפחדת להעלות תמונות עדכניות קשורה בדיוק לאותו סטטוס מדהים אותו פרסמה בעבר, בו היא מחזיקה תמונה של המכנסים שלה במידתם הגדולה ומחייכת חיוך ענקי. לאחר כל האהבה שהיא קיבלה בעקבות השינוי, היא לא הייתה מסוגלת לחזור לאחור ולהודות בכישלון.

יש משהו מאוד מעצבן בחברה שלנו. מצד אחד, מקדשים את האוכל, דוגמה בולטת לכך הן התמונות בפייסבוק בחגים. כל אחד מעלה תמונה של שולחן החג שלו עם המון מאכלים וקינוחים מיוחדים, לרוב לא מסתפקים בעוגה מסוג אחד, חייבים להיות מינימום שלושה סוגי קינוחים על מנת לבלבל את כולם ושיצטלם יפה, ואם מישהו מציע לי עוגה ואני מסרבת, בדרך כלל אני אקבל בתגובה פרצוף נעלב. "קחי, קחי. היום לא סופרים קלוריות", ובלי שאתכוון תהיה לי צלחת ביד. אנחנו מאוד אוהבים לדחוף לאחרים אוכל לצלחת עוד כשהילדים קטנים (מנהג שהשתרש מהסבתות שלנו כנראה), להרגיל אותם לסיים את כל מה שקיבלו. מצד שני החברה מקדשת את הרזון, מעריצה רזון וגם כיום כשיש ניסיון לשלב נשים מלאות בפרויקטים של אופנה, זה נעשה במסגרת מיוחדת ומרגיש יותר כמו ניסיון לצאת ידי חובה. (דוגמה שמאוד משעשעת אותי, וחוזרת על עצמה שוב ושוב במגזין נשים פופולרי, כשמראים בתמונה דוגמנית רזה עד כאב לובשת שמלה צמודה צמודה ואז למטה בכוכבית קטנה נכתב "בנות, ניתן להשיג את השמלה עד מידה 52".)

בקיצור, אותה חברה שלי, לאחר שרזתה, שמעה כמה היא מוצלחת ומהממת. מה זה אומר עליה עכשיו כשהיא חזרה למשקלה הקודם? שהיא לא מהממת? שהיא כישלון מהלך?

פתאום הבנתי שגם אני חוטאת בזה. כשמישהי יורדת במשקל אני שמחה בשמחתה כאילו עכשיו התחולל כאן נס מטורף והיא הצליחה להעיר מישהו מהמתים או לפחות לזכות בפרס נובל. ברור שתהליך ממושך ותובעני שבסופו יורדים במשקל 30 קילו הוא מעורר הערצה והשראה, זה אומר הרבה דברים על יכולת איפוק וכוח רצון ובאמת מגיע כל הכבוד לכל מי שעבר תהליך כזה, אבל נדמה שאיבדנו קצת את הפרופורציות בכל ההתייחסות לנושא.

בחצי השעה הראשונה של הפגישה שלנו, במקום לדבר על עבודה, נגררנו לשוחח על ענייני משקל, תזונה, אהבה עצמית, רגשות אשם ובושה. יום למחרת נכנסתי לפייסבוק וראיתי סטטוס של חברה אחרת. שוב שתי תמונות לפני ואחרי. הגברת ירדה 20 קילו ונראתה מעולה. לא הצלחתי לעצור את ההתלהבות שלי, בתור מי שנלחמת ומנסה להוריד 7 קילו. בהתחלה כתבתי לה שהיא מהממת, אבל לאחר שניה הוספתי שהיא מהממת עכשיו ומהממת בכלל, בכל משקל.

אז לכבוד השנה החדשה אני מאחלת לכל מי שרוצה לרזות להצליח, אבל גם אם לא, אסור לשכוח שהאהבה שלנו את עצמנו לא צריכה להיות תלויה במשקל בכלל.

שש נקודות – סיפורו של לואי בריל / ג’ן בראינט, איורים: בוריס קוליקוב, תרגום: יהודה אטלס

שש נקודות – סיפורו של לואי בריל / ג'ן בראינט, איורים: בוריס קוליקוב, תרגום: יהודה אטלס, הוצאת צלטנר

סיפורו מעורר ההשראה של לואי בריל שהתעוור בילדותו והמציא את כתב הבריל המאפשר עד היום לעיוורים להתגבר על המגבלה שלהם ולקרוא. הספר נכתב עבור ילדים ומספר את סיפור חייו כילד קטן, נער ובוגר ודרך סיפור זה ניתן ללמוד כיצד התפתחה השיטה. הספר מוכיח שבעזרת נחישות ויצירתיות ניתן להתגבר על כל מכשול וגם לעזור לאחרים ובנוסף מלמד שיש להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם בכבוד ושלא לשפוט אנשים על סמך מגבלותיהם. כפי שנכתב בהערת המחברת, שמו של בריל חייב להופיע בכל רשימה מכובדת של ממציאים גדולים לצד דה וינצ'י ואדיסון. בסוף הספר ישנו הסבר על השיטה. הבן שלי התלהב מאד כשהצליח לקרוא לבד שתי מילים בכתב בריל. מומלץ ביותר!!

# לבני 5-9.

ביצה מרובעת / שלומית כהן אסיף, איורים: ליהי יעקב

ביצה מרובעת / שלומית כהן אסיף, איורים: ליהי יעקב, הוצאת כנרת זמורה ביתן

כמי שגדלה על ספריה של שלומית כהן אסיף, כל ספר חדש שלה מעורר בי התרגשות גדולה. הפעם כהן אסיף חוגגת את הוצאת ספרה השבעים ולכן חייבים לעצור רגע ולהגיד לה תודה על כל רגעי האושר שהעניקה לילדים ולהוריהם.

הספר החדש מתכתב עם שורה של ספרים וסיפורים בראשם עומד מלך עם דרישות לא הגיוניות שמשגעות את יועציו ותושבי ממלכתו (עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור, בגדי המלך החדשים, מעשה במלך אחד והרבה צבעים ועוד). הפעם מדובר במלך שחלם חלום ובחלומו הופיעה ביצה מרובעת. המלך ביקש לקבל אחת כזו אחרת הסוף יהיה רע ומר. השרים לא ידעו כיצד להשיג ביצה כזו והאם בכלל היא קיימת, אבל הוראת המלך היא מצווה ולכן יצאו למשימה. כמו בכל אגדה טובה, העזרה תגיע ממקור לא צפוי. ספר נפלא לקטנים ולגדולים.

# לבני 4-6.

"אני לא מריח כלום"

סטטוס לשבת
אבישי: "איזה כיף. סוף סוף הגיע ראש השנה".
נ גם אני מאוד אוהבת את החג הזה. מריחים באוויר את השנה החדשה וההתחדשות.
אבישי: "אני לא מריח כלום. רק רציתי קצת חופש מבית ספר".