בחודש יולי, בין הסגר הראשון לשני, תקופה שנראית היום רחוקה כל כך, נסענו לחופשה התאווררות משפחתית במלון בתל אביב. בשלטים שנתלו בכל מקום נכתב במפורש: "הכניסה למעלית רק עם מסכה".
המעליות היו איטיות והגיעו בתדירות נמוכה, ובאחת הפעמים בהן עלינו לקומה הגבוהה ביותר שבה הייתה הבריכה נכנסו שני בחורים בערך בני 16 ללא מסכה.
"למה אתם בלי מסכה?" התעצבנתי.
"יאללה, יאללה. אפשר לחשוב", הם ענו.
המעלית הייתה גדולה יחסית. לקחתי את הבן שלי וזזנו לקצה.
"המסכה שלי שומרת עליכם. לא מגיע לי שהמסכה שלכם תשמור עלי?", המשכתי להתעצבן.
"אנחנו הולכים לבריכה. אין לנו איפה לשים את המסכה", הם צחקקו.
הבן שלי היה המום מחוסר הכבוד.
"למה הם נכנסו למעלית בלי מסכה?".
סיפרתי לו את האמת. "כי יש אנשים שלא אכפת להם מאף אחד מלבד עצמם. ולא תמיד יש לנו מה לעשות נגדם".
חודשיים אחרי:
אני יורדת למטה בבניין בו אני מתגוררת.
המעלית עוצרת.
שכן בלי מסכה שואל אם הוא יכול להיכנס.
"אין לך מסכה. אני מעדיפה שלא".
"אהההה, את מאלו שמאמינים לשקר הזה של הקורונה?".
הוא יורד במדרגות.
אנחנו נפגשים למטה. הוא פותח את דלת הבניין ונוגע בידית ביד חשופה.
הנגיעה בידית טלטלה אותי. היד שלי לא נגעה מראשית חודש אפריל בשום ידית, ללא הגנה.
אני פותחת את הדלת בעזרת הרגל ויוצאת החוצה.
אם היה לי זמן הייתי מספרת לו שאבא של חבר שלי נפטר מקורונה.
הייתי מספרת לו על דוד של בעלי שאושפז במצב קשה וגם כשהשתחרר מבית החולים, נאלץ לעבור שיקום ממושך.
הייתי מראה לו את ההודעה של חברה שלי רוני מלפני כמה ימים: "שלושה אנשים שהכרתי מתו בשבוע האחרון מקורונה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי". אולי הייתי שולחת אותו לקרוא את ההספד היפה שכתבה על אחד מהם בפייסבוק, הספד על יצחק אילן.
יום קודם לכן המעלית עצרה בקומה שתיים ואדם שאני לא מכירה, לבוש בגדי טכנאי נכנס ללא מסכה. אני יצאתי. הוא חייך כמו דביל. כמה קיללתי אותו בלב על החיוך הזה אבל אין לי כוונה להעיר לאנשים שאני לא מכירה. אני מעדיפה לצאת. הרבה דברים קרו מאז החופשה בתל אביב. דברים שגרמו לי להבין שלפעמים עדיף לסתום.
ידיד שלי העיר לאיש זר במקום סגור וצפוף על העובדה שהוא נכנס ללא מסכה וחטף מכות רצח. הוא סיים את הלילה במיון כשלמשטרה אין שום יכולת לזהות את התוקף או לעצור אותו.
כשכתבתי על זה בזעזוע בפייסבוק הסתבר לי שהוא לא היחיד. עוד ועוד אנשים מספרים על מכות שחטפו, סטירות, אלימות פיזית ומילולית ועל רקע הסיפורים האיומים האלו העלה משרד הבריאות קמפיין תחת הכותרת: "אתם רואים מישהו בלי מסכה? אל תחשבו פעמיים. תגידו לו לעטות מסכה".
הסיפור של ידיד שלי לא יוצא לי מהראש. מעניין אם מישהו במשרד הבריאות חשב מה קורה כשנותנים הוראה כל כך ברורה להעיר לאנשים זרים?
אני אתן דווקא את הדוגמה ההפוכה:
לבן שלי יש אישור רפואי ללכת בלי מסכה. אני מתוך התחשבות בסביבה לא נכנסת איתו למקומות סגורים אם הוא לא מצליח להתגבר על העניין, אבל כשאני הולכת ברחוב, באוויר הפתוח, בלי אנשים לידי, להליכה מהירה וספורטיבית לצורך התאווררות, אני מרשה לו ללכת בלי מסכה, כפי שמאפשר אגב החוק לכל אדם. ועדיין כמעט בכל יציאה כזו, יש אנשים נודניקים, שחוצים את הכביש ומתקרבים אלינו במיוחד רק בשביל להעיר לנו. יש גם את אלו שצועקים מרחוק. כאילו מישהו במשרד הבריאות בזכות הקמפיין הזה הפך את האזרחים לשוטרים או לפקחים אבל מהסוג הגרוע, כאלו שקוראים עליהם בספרות בדיונית דיסטופית.
הבן שלי מפחד ללכת ברחוב בגלל אנשים כאלו ובכל יציאה מהבית אני צריכה להזכיר לעצמי לא להיגרר לשיחות עם כל המעירים המעצבנים.
הפעם האחרונה התרחשה לפני כמה ימים. הלכתי ברחוב ואישה הגבירה את מהירות הליכתה כדי לגשת אלינו: "זה לא בסדר שאת מחנכת את הבן שלך ללכת בלי מסכה. זה פשוט לא בסדר".
"יש לו אישור ללכת בלי", עניתי והיא נופפה לי ביד, "שמענו על האישורים האלו. אני לא מאמינה לך".
הבן שלי נלחץ, למי שלא זוכר מהטורים הקודמים שלי, מדובר בילד על הספקטרום האוטיסטי. הרגשתי איך הכעס משתלט לי על הלב והגוף והעצבים מטפסים לראש ורגע לפני שצרחתי על האישה הזו את מה שבאמת רציתי לצרוח (לא כדאי שאכתוב את זה כאן) פשוט חייכתי ואמרתי לה, "שיהיה לך שבוע נהדר".
אני מציעה שכל אחד יחשוב על ההתנהגות שלו: אל תכנסו למקומות סגורים ללא מסכה! אל תכנסו למעלית בלי מסכה! אל תעירו לאנשים זרים כי אתם אף פעם לא יודעים מי עומד מולכם, ואל תעירו לאנשים באמצע פעילות ספורטיבית כי זה לא התפקיד שלכם. ואתם שם במשרד הבריאות, אני בטוחה שיכולתם להוציא כסף על קמפיינים שמעודדים עטיית מסכות ולהמשיך להסביר על דרכי התגוננות מפני הקורונה בלי לעודד את האזרחים להציק לאחרים. מה עובר עליכם?
סופר אמא- זה קול הסיפור
זה קול הסיפור
'זה קול הסיפור' – פודקאסט תסכיתים לילדים, הוא בדיוק מה שילדים צריכים עכשיו.
בבוקר לצד כוס שוקו או בערב מתחת לשמיכה, או סתם כשמשעמם.
'זה קול הסיפור' הוא מיזם ללא מטרות רווח, ששם לעצמו מטרה לאפשר לכל ילד וילדה ליהנות מתסכיתים מקוריים, מרתקים ומלאים בצלילים, בכל זמן ומכל מקום, ללא עלות.
מדי חודש מופק תסכית חדש ומתפרסם בערוץ פודקאסט ייעודי. ההאזנה חופשית, באמצעות, Apple Podcasts, Spotify Google Podcast ובפלטפורמות האזנה נוספות, ובאתר המיזם.
'זה קול הסיפור' עלה לראשונה לאוויר במרץ 2020, כשהוא מלווה באנשי מקצוע שספרות ילדים היא בנפשם, שנרתמו לעשייה מתוך אמונה במיזם.
לידור יעקב, יוצרת הפודקאסט, מספרת שתחילתו של התהליך שהוביל להקמת המיזם התרחש ביום שבו השמיעה לבתה תסכית בפעם הראשונה. "היה שם חיבור מיידי וטבעי, היא פשוט התאהבה בתסכיתים וביקשה לשמוע עוד ועוד. הבנתי שיש כאן פוטנציאל גדול".
באותה תקופה רצף של שינויים שחוותה בקריירה הובילו אותה להחלטה לקחת פסק זמן ולחשב מסלול מחדש. היא חזרה אל הכתיבה, שנדחקה לפינה במהלך השנים שבהן עבדה והקימה משפחה.
לדבריה, כמי שכותבת לילדים, היא נחשפה לחסמים שעומדים לא אחת בפני סופרי ילדים המעוניינים בהוצאת ספרם לאור ובעלויות הגבוהות הנדרשות מהם לשם כך.
"חשבתי שחייבת להיות אלטרנטיבה. ואז הכול התחבר".
"חשוב לאפשר לסופרים להגיע עם הסיפורים הנפלאים אל הילדים. לחוויית הקריאה בספר אין ולא יהיה תחליף, אבל זו לא חייבת להיות הדרך היחידה של סופרים להוציא את כתב היד שלהם לאור. כמו כן, העלייה בצריכת תכנים דיגיטליים ברחבי העולם מוכיחה שיש דרכים נוספים לצרוך ספרות", היא אומרת.
חפשו בגוגל: "זה קול הסיפור".
לפרטים נוספים ולשליחת סיפורים: [email protected]
סטטוס לשבת: סופרת? ספרית!
השיער הארוך של אבישי התחיל להציק לו: "אמא, בסגר היה לנו טוב יותר כמשפחה אם היית ספרית במקום סופרת".
