יום חמישי, שעה 19:00 בערב. ועד ההורים העירוני, כמעט בהרכב מלא, מגיע לבית החיילים שנפתח לאחרונה בעיר. חברי הוועד מגיעים עם שקיות, עוגות, מאפים ובישולים, על מנת להכין לחיילים שכבר מתגוררים בבית את ארוחת השבת. ההכנות בשיאן, הריחות מעולים. חותכים ומערבבים וריח התבשילים מגיע עד קצה הרחוב. החיילים עומדים מהצד ומתקשים לעכל את העשייה האין סופית, את הרצון לתת להם ואת החיבוק שהם מקבלים מכולם.
מי שמנווטת את הדברים, מעורבת ומעודכנת בכל הנעשה, היא יו"ר ועד ההורים אנה נבות, שדואגת לכל החוסרים לחיילים, נמצאת שם על בסיס יומי, אומרת מילה טובה ומחבקת, מבקשת מהוועדים לגייס מוצרי טואלטיקה, דואגת לביגוד חם, לחייל שיצא שבת וחסר לו ציוד, ולעוגה חמה ליד הקפה. "זה פרויקט שוועד ההורים העירוני החליט להוביל ולחבק", מספרת נבות. "כאשר שמענו על הקמת הבית, נוצר בינינו לבין אלון (איש העסקים אלון אבן חן, מט"ל) קשר, נפגשנו איתו והודעתי שוועד ההורים העירוני מוכן לאמץ את הבית והחיילים".
הפרויקט הראשון של הוועד היה להכין רשימה של מבשלים ומבשלות. מי שלקחה על עצמה לרכז זאת היא לירון חביב, נציגת פאול קור בוועד. "תוך שעתיים הטלפון שלנו קרס מכמות הפניות, הכנו טבלה וכל אחד שובץ בה וציין מה הוא יכול להכין", מספרת נבות ומציינת: אנחנו סגורים עד חודש אפריל".
"אחרי שסגרנו את נושא הבישול, התחלנו לגייס ציוד לבית", ממשיכה נבות, "הגיעו שמיכות, כלי בית, ביגוד ומהרגע שהוועדים פרסמו בבתי הספר בקשה לטואלטיקה, הוצפנו בכמויות רבות. כל ילד שקיבל את הבקשה כתב לחיילים מכתב וציור ותוך יומיים הגיעו למעלה מ־100 ארגזים".
ארוחת שבת בבית של החיילים. צילום באדיבות הוועד
איך הקשר עם החיילים?
"החיבור עם החיילים שגרים כאן מאוד חשוב לנו. אנחנו מכירים אותם באופן אישי, יודעים מה חסר להם ומלווים אותם. אלון הבין מהר מאוד שהדברים זורמים, שחרר ונתן לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. אני הבאתי את החייל הראשון הביתה באופן אישי ולשמחתי היה מהרגע הראשון חיבור טוב וזה מאוד חשוב לנו שזה יהיה עם כל החיילים. מבחינתנו החיילים הם הילדים שלנו, אנחנו צריכים לדאוג להם וחשוב לנו לחבק אותם".
הקשר עם החיילים לא מסתכם רק בהבאת ציוד או בישול. חברי הוועד דואגים לחגוג להם ימי הולדת, לצ'פר אותם בדברים קטנים. "לאחד החיילים היה יום הולדת. באחת השיחות איתו הבנו שלא חגגו לו אף פעם יום הולדת והחלטנו לעשות חגיגה. ניפחנו לו בלונים, הכנו לו עוגה ושרנו לו שירים והוא מאוד התרגש", מספרת נבות. "אנחנו לא שואלים שאלות וזה אחד הדברים שאנחנו שמים עליהם דגש, לתת להם את הפרטיות שלהם ולא להתערב. לא פעם כשאנחנו יושבים ביחד בארוחת ערב או על קפה, הם נפתחים ומספרים. לוקח להם זמן, וזה מגיע. יש חיילים שמעולם לא סיפרו את הסיפור האישי שלהם. יש סיפורים קשים על חיילים שחזרו בתשובה והמשפחות התנתקו מהם ואין להם לאן לחזור בסוף שבוע, חיילים שהיו נוער בסיכון, חיילים שמגיעים ממשפחות קשות, חיילים שישנו באוהלים במשך תקופה ארוכה כי לא היה להם לאן ללכת, חיילים שחסר להם ציוד אישי. הוועד פה על מנת לעזור לכולם ולחבק אותם. מאוד חשוב לנו לא לבחון אותם, אנחנו לא שואלים ולא שופטים אותם ואחנו פה רק בשביל לעזור להם. כל בקשה מועברת לוועד שדואג לכל מה שצריך".
מבחינת נבות, הערך הנוסף לכל הפרויקט החשוב הזה, הוא שזה גם מחבר ומאחד את הוועד עצמו. "החיבור הזה בין של חברי הוועד סביב נושא שמאחד אותם וכולם יכולים להירתם ולתרום, מביא לעשייה יותר טובה גם בנושאים אחרים", היא מסבירה. "יש מאה אחוז הירתמות של הוועדים לעשייה הקהילתית. המטרה שלנו היא לאמץ את הבית לטווח הארוך, בשילוב פרויקטים נוספים שהוועד מקיים. ועד ההורים יכול להזיז הרים ביחד".
הציבור נרתם, התקבלו תרומות רבות.צילום באדיבות הוועד
בית גדול ומפנק
הבית בפתח תקווה נפתח כאמור בימים אלה על ידי שני אנשי עסקים: אלון אבן חן וגיא מוזס. תחילת הסיפור לפני מספר חודשים, כאשר אבן חן שמע מבתו שירה שמשרתת כמשקית ת"ש בצבא, על כך שיש חיילים רבים שאין להם משפחה או בית לחזור אליהם בסופי שבוע בפרט ובחופשות בכלל. אבן חן החליט לעשות מעשה, פנה לחברים נוספים ויחד החליטו להקים בית לחיילים בודדים. השלושה שכרו בספטמבר את הבית הראשון בהרצליה, ולאחרונה את הבית בפתח תקווה. הבית בכפר גנים הוא בית גדול ומפנק בן שתי קומות, עם מטבח רחב ידיים, סלון עם כל הפינוקים ומרפסת נעימה. בימים אלה מסיימים את שיפוץ החדרים האחרונים, המקלחות וחדרי הכביסה. השלושה הצליחו לרתום אנשים רבים שתרמו ציוד רב, ובעיקר את אנה נבות ואצת חברי ועד ההורים העירוני, שמרגע חתימת החוזה, המושכות עברו אליהם.
"הגעתי לבית בפתח תקוה והכרתי את אנה, מהשנייה הראשונה כשראיתי מה היא והצוות שלה עושים, זזתי הצידה", מספר אלון אבן חן. "הבית בהרצליה נפתח ב-1 בספטמבר ושם עבדתי קשה. פה מהרגע הראשון שחררתי ואני כמעט ולא נמצא במקום. אני עושה ראיונות לחיילים, מוודא שהם באמת עומדים בקריטריונים, שאין להם עורף משפחתי ויש סיפורים קשים ולאחר שהם מגיעים הביתה, הוועד מטפל בהם".
בבית בפתח תקוה יגורו כ־21־22 חיילים, כשבכל סוף שבוע יהיו בו בממוצע כ־12 חיילים. "המטרה להקים עוד הרבה בתים בארץ ובכל בית אני מקווה שתהיה אנה כזו, שתוביל ותנהל את הבית ושהוועד של פתח תקווה יעביר להם חפיפה, איך עושים זאת נכון", אומר אבן חן בהתרגשות. "זה מטורף מה שקורה פה, ב־24 שעות שהסיפור התפרסם והתחלנו לחפש מבשלות ומבשלים, הם הצליחו לגייס למעלה ממאה מתנדבים וסגרו את התורנות עד סוף אפריל". אבן חן מציין שהם דואגים גם לחיילים שמשתחררים: "אנחנו דואגים לחיילים שגרים בבית ומשתחררים גם למלגות, וכל עוד הם ילמדו, הם ימשיכו להתגורר בבית".
רוצים להישאר מעודכנים?
החייל הראשון
בבית אנחנו פוגשים את מ' (השם המלא שמור במערכת). מ' הוא החייל הראשון שהגיע לבית וכולם כבר מאוהבים בו. הוא בעיקר מתקשה לעכל את כל העשייה מסביב ומתרגש מכל מחווה קטנה שעושים עבורו ועבור חבריו לבית. מ' הוא בן 20 ומגיל 15 הוא מחוץ לבית. קשה לו לחשוף את הפרטים האישיים שלו, מאחר ומאוד חשוב לו לשמור על פרטיות ולא כולם מכירים את הסיפור האישי שלו. "אני עזבתי את הבית בגיל 15, לא הסתדרתי עם ההורים, הייתה בבית אלימות, הייתי בפנימיות ועברתי ממקום למקום", הוא מספר. "לפני חמש שנים השכרתי דירה בפתח תקווה, למדתי בעיר והתחלתי לעבוד על מנת לממן את השכירות של הדירה. לפני שנתיים התגייסתי ליחידה קרבית ואני יוצא בסופי שבוע הביתה. בדרך כלל ביציאות בעיקר עבדתי על מנת לממן את השכירות וזה עול מאוד גדול לבחור צעיר. לפני מספר שבועות פנתה אלי משקית הת"ש ביחידה. היא סיפרה לי שעומדים לפתוח בית לחיילים בפתח תקווה וחיברה אותי לאלון. אחרי שיחה קצרה הבנתי שזה המקום שלי. אנה יצרה איתי קשר ובאה לאסוף אותי ואת הציוד שהיה לי בדירה השכורה לבית ומהרגע הראשון שנכנסתי לכאן הבנתי שהגעתי הביתה. אין משהו שאני צריך ואין, ממשחת שינים ועד אוכל במקרר, האנשים פה מדהימים וכל הזמן עוזרים".
מ' סיים בגרות מלאה עם ציון ממוצע של 80. הוא מתכוון בעתיד ללמוד לתואר ראשון ולעבוד עם נוער בסיכון. "כשהגיע מועד הגיוס היה ברור לי שאני הולך לעשות שירות משמעותי, להתגייס ליחידה קרבית. אמרתי או יחידה קרבית או כלום ואני חי את זה, אני אוהב את מה שאני עושה בצבא ובסוף שבוע כשאני מגיע הביתה, יש לי את השקט שלי, את הפינה בלי כל הבלגן והלחץ מסביב. יש בבית הכל ובעיקר את המתנדבות והמתנדבים שהפכו להיות המשפחה שלי. יש בינינו חיבור רגשי ואני מרגיש אליהם פתוח ומשתף אותם בכל".
איך הקשר בין החיילים שמתגוררים בבית?
"מאחר וכולנו מגיעים מאותה סיטואציה, קל להתחבר לחבר'ה במקום. החיבור מאוד חשוב מצד אחד ומצד שני, יש לכל אחד יש את השקט שלו. יש בבית כללים ותורנות, כולנו חיילים בודדים שהחיים ביגרו אותנו ואנחנו יודעים להסתדר ולהחזיק את הבית".
מכתב מאחד הילדים. צילום באדיבות הוועד
עזב את הבית בגיל 15
מי שמלווה את החיילים במהלך השבוע הוא ר' (השם המלא שמור במערכת). ר' בן ה־26 הוא המדריך של הבית. הוא עצמו היה חייל בודד ומתגורר במקום עם החברה שלו. "אני חזרתי בשאלה ובגיל 15 עזבתי את הבית", הוא מספר. "הרגשתי שזה לא נכון לי ועברתי ממקום למקום. במשך מספר שנים גרתי ברחוב עד לגיוס הצבא. התגייסתי לחוות השומר ומשם הגעתי לצנחנים כמצטיין. בזמן השירות גרתי בבית לחיילים בודדים. כשהשתחררתי השלמתי בגרות, מאחר והיו לי בסך הכל שבע שנות לימודים. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי ואז פנו אלי מהעמותה של החיילים בודדים בהצעה להיות מדריך. היה ברור לי שזה משהו שאני רוצה לעשות. נפגשתי עם אלון והוא סיפר לי על הפרויקט. לא היה לי ספק שאני אהיה חלק מזה".
ר' מסכם: "אני מכיר את המקום שהחיילים נמצאים בו כי אני הייתי באותו מצב. אני מבין את הצרכים שלהם, את הקשיים שהם עוברים. התפקיד שלי זה לדאוג להם, לראות שיש להם הכל ודבר לא חסר ובכל בעיה שיש אני פונה לאנה ואלון והכל מטופל בצורה הטובה ביותר והדברים זורמים".
מימין לשמאל: גיא מוזס, אנה נבות יו"ר הוועד, אלון אבן חן, לירון חביב רכזת הארוחות. צילום באדיבות הוועד
ארוחה מרגשת
בחזרה לבית. כבר כמעט 21:00 ובמטבח תיכף מסיימים את הבישולים. נבות מפעילה את המקרר הנוסף כדי לאחסן את האוכל הרב שלא מפסיק להגיע. ניכר בה שהיא מתרגשת.ארוחת השבת תיכף מוכנה וחברי הוועד מתחילים להיפרד, לא לפני שאלון אבן חן מבקש להודות להם. "חווינו את הקמת הבית בהרצליה, אבל לא חווינו את זה בעוצמה כזו כמו בפתח תקוה", הוא אומר ומודה לכולם.
למחרת, ביום שישי, נבות קפצה לראות שהכל בסדר. "הגעתי בערב לפני הארוחה, על מנת לראות שהם הסתדרו. הם ערכו את שולחן השבת עם מפה לבנה ומפיות, כולם ישבו ביחד לארוחת שישי וזה היה מאוד מרגש. השארתי אותם וחזרתי למשפחה שלי, אבל מבחינתי זה היה הצעד הראשון והמוחשי שלנו כוועד ההורים העירוני, צעד מאוד משמעותי ומרגש ומעכשיו אנחנו ממשיכים איתם הלאה".
