סמ”ר שני אברמוביץ’. צילום דובר צה"ל
סמ”ר שני אברמוביץ’. צילום דובר צה"ל

"זו זכות גדולה שניתנה לי לטפל בפצועים הסורים"

תכירו את סמ"ר שני אברמוביץ', פרמדיקית בגדוד שריון ברמת הגולן. ראיון על השיחות עם הפצועים שמגיעים מעבר לגבול, על האהבה הגדולה שלה לרפואה ועל המטרה הבאה

השירות הצבאי של סמ״ר שני אברמוביץ׳, בת 20, פראמדיקית מגדוד 53 של השריון, הוא שירות לא שגרתי. במשך כמעט שנה וארבעה חודשים היא עברה את ההכשרה שלה: קורס קדם צבאי רפואי בבה"ד 10 והכשרה נוספת במד"א ובבית החולים בילינסון שם למדה את תחום הרפואה יותר לעומק. כיום היא תופסת קו בגזרת סוריה יחד עם הגדוד שלה. היא עסוקה מאוד בפעילות השוטפת של הגדוד שלה, היא מטפלת בפצועים הסורים שמגיעים לישראל כחלק מפרויקט שכנות טובה, ובעיקר חולמת להיות רופאה.
"אני חלק אורגני מהגדוד ואיפה שהגדוד נמצא אני נמצאת, קו או אימון", מספרת שני. "כרגע אנחנו תופסים קו ברמת הגולן, גבול סוריה ואני נמצאת בכל הפעילות של הגדוד, החל מפעילות מבצעית ועד טיפול בפצועים שמגיעים מסוריה. מגיעים אלינו הרבה אזרחים, גברים נשים וילדים, על בסיס יום יומי, הם מגיעים ממקום שהוא הרבה פחות סימפטי ומבחינתי זו זכות גדולה שניתנה לי לטפל בהם ואני מאוד מאמינה במה שאני עושה".
באיזה סוגי פציעות את מטפלת?
"הכל מהכל. אני מטפלת באנשים שמגיעים להיבדק אצל רופאים או לעבור ניתוח, אנחנו עושים להם בדיקות שגרתיות לקראת הניתוח. אני מטפלת באנשים שנפצעו מרסיסים, מפיצוץ מטענים, מנפילות של פצמ"רים או פציעות מרימונים, תאונות דרכים, כוויות ושריפות. יש פציעות שקשורות ללחימה, אזרחים שנפצעים ולעיתים גם לוחמים, וכמובן יש לי את הפציעות של הגדוד שלי, שאני נכנסת איתם לפעילות".
איך מתקשרים עם הפצועים שמגיעים מסוריה?
"הרבה פעמים זה בשפת הסימנים. אנחנו מנסים להסביר להם. למדתי הרבה מילים בערבית כתוצאה מהתקשורת איתם. בנוסף יש לנו את נהגי הרכב שחלקם דרוזים שמסייעים לנו. כשהם לא נמצאים אנחנו לפעמים מתקשרים למישהו דובר ערבית שיתרגם לנו. יש בכוח חבר'ה שמדברים ערבית ולפעמים זה תרגום מגוגל או מילון. הניסיון לתקשר איתם הוא לא רק ברמה של פציעות, אלא לבדוק מאיפה הם באו והאם אפשר לעזור להם בנושאים אחרים. הם מאוד סימפטיים ומודים על מה שמדינת ישראל עושה עבורם".
הם לא חוששים?
"ברור שהם חוששים, אבל זה המקום שלנו להרגיע אותם ולא רק ברמת הטיפולים. לחייך, להציע להם כוס מים או משהו לאכול, לתת להם הרגשה שהם לא נמצאים בסביבה עוינת. גם אני וכל התאגיד משתדלים לקבל אותם בחיוך והם מבינים שאנחנו רוצים לעזור להם".
הם מספרים לכם קצת על מה קורה שם?
"יש כאלה שהם יותר גלויים ויש גם מעט שמדברים באנגלית ואז יש דרך יותר קלה לתקשר איתם. הם מספרים לנו על החוויות שלהם שם לטוב ולרע".
ויש כאלה שלא רוצים לחזור בחזרה?
"רובם המוחלט לא רוצים לחזור. אנחנו מקבלים אותם בדרך כלל מסוריה וגם רואים אותם כשהם חוזרים וממש רואים את ההבדל לפני שהם קיבלו את הטיפול או הניתוח ולאחר ההחלמה שלהם. כשהם מגיעים לארץ הם הרבה יותר רגועים ושלווים ובסיום ההחלמה הם יותר נסערים וקשה להם לחזור, הם חוששים. אפשר לראות את ההבדל גם בציוד שלהם. כשהם מגיעים הם מגיעים עם תיק אחד, כשהם חוזרים, הם חוזרים עם שלושה, הם מקבלים ביגוד וציוד רפואי והם מאוד מעריכים את מה שעושים עבורם בארץ. יש מקרים שאנחנו פוגשים אותם גם פעם נוספת כשהם מגיעים לביקורת או טיפול נוסף".
את מרגישה שזה עושה לנו יחסי ציבור טובים בסוריה?
"לדעתי כן. אני חושבת שהמטרה שלנו, שלי, כחלק מהגלגל שיניים במערכת, זה גם החלק ההסברתי. אם הם פוגשים אותי עם פנים מחייכות, הם מבינים שבישראל אנחנו לא כאלה נוראיים וזה משהו שאני מנסה לשים עליו דגש מלבד הטיפול. יש לזה המון חשיבות וזה תהליך הסברתי חשוב".

סמ”ר שני אברמוביץ’. צילום דובר צה"ל

סמ”ר שני אברמוביץ’. צילום דובר צה"ל

"זה היה כמו חלום"

אברמוביץ נולדה בשוהם ולפני כשנתיים עברה להתגורר בפתח תקווה. "תחום הרפואה הוא תחום שתמיד עניין אותי כבר מגיל צעיר", היא מספרת. את האהבה למקצוע קיבלה מאמא שלה, שירלי, מתנדבת במד"א שחשפה אותה לעולם הרפואה וטיפול בבני אדם, ומאביה אשר שירת ב669. "אבא שלי מאמין בתרומה לצבא ולמדינה וכשהוא שמע שהחלטתי ללכת לקורס פרמדיקים הוא מאוד תמך בכך שאני אעשה תפקיד משמעותי, אבל בסופו של דבר זה הגיע ממני", היא אומרת. "כשקבלתי צו ראשון ידעתי שאני רוצה לעשות משהו בהקשר של רפואה, כי מגיל צעיר ראיתי את אמא שלי מטפלת. התחלתי לבדוק באינטרנט והמסלול של הפרמדיקים מאוד עניין אותי, זה היה כמו חלום וממש רציתי את התפקיד הזה כי זה תפקיד שמשלב גם תיאוריה והרבה מעשי. מדובר בקורס שהוא ארוך יחסית, אבל הוא מאוד מעניין ומגוון, הוא כלל חמישה חודשים בבה"ד 10 לפני הגיוס, לאחר מכן טירונות והשלמות במד"א ובבית החולים. אני הייתי בבילינסון ולאחר מכן עשיתי השלמה צבאית שבה מלמדים אותנו איך לטפל לפי הפרוטוקולים של הצבא ואז אתה מקבל הצבה. אני בקשתי לשרת בגדוד באופן כללי ושריון בפרט, כי היה חשוב לי לחוות את הצבא, להיות חלק ממערך לחימה ולטפל בבעיות מותר מורכבות".
כשהגדוד בפעילת מבצעית, את משתתפת?
"תלוי בפעילות, אבל בעקרון כן. אנחנו נמצאים יחד עם הכוח המבצעי ובקו הקודם כשהיינו בגוש עציון, יצא לי להשתתף בפעילויות, במעצרים בכפרים, בהפגנות וזריקת אבנים ואנחנו נכנסים יחד איתם".
אז את סוג של לוחמת?
"כן. בקורס אנחנו עוברים הכשרה של 03 ובסופו של דבר, בפן המבצעי מקבלים יותר בגדוד, הקורס יותר מתעסק במקצועיות רפואית ובגדוד יותר נחשפים לעבודה האמיתית בשטח".
וזה שאת בחורה, את מרגישה שזה משפיע?
"אני לא חושבת. כל התאג"ד שלי, זו מחלקה שהיא לוחמת ואני והרופאה הבנות היחידות במחלקה, שאר החבר'ה הם חובשים לוחמים שעשו מסלול והגיעו לתאג"ד. התאג"ד מבחינתי הוא כמו משפחה, אנחנו כל הזמן ביחד, חווים את הקשיים אחד של השני לטוב ולרע ויש לנו יחסים מאוד קרובים. הם מסתכלים עלי כחברה למחלקה ואין הבדל מבחינת התפקיד, אם אני אישה או גבר".

 

 

"אני לא מבוהלת ולא חוששת"

יש פחד?
"אני אישית לא מרגישה את זה, כי כשאני נמצאת בשטח, אני מתמקדת בעבודה שלי ובטיפול נטו. כשאני עם פצוע, אני לא רואה וחושבת על מה שיש מסביב יותר מידי, רק אם צריך לחשוב גם על נושאים מבצעיים. יצא לי להיות במעצרים והייתי בזמן הפגנות כשמבעירים צמיגים וזורקים אבנים, אבל אני לא מבוהלת מזה ולא חוששת, זה משהו שמתרגלים והופך להיות חלק מהשגרה שלך".
ומה המשפחה אומרת?
"אמא שלי פולניה", היא אומרת בחיוך, "ויש לה הרבה חששות. אני מנסה להרגיע אותה והיא יודעת ותומכת בי וגם אבא שלי, כי הם יודעים שאני אוהבת את מה שאני עושה, הם יודעים שאני עושה את זה מתוך אג'נדה מסוימת".
אברמוביץ' אמורה להשתחרר בדצמבר השנה וכבר חושבת על העתיד. "אני רוצה לטוס לאפריקה לאחר השחרור, להתנדב ולטפל באנשים וכמובן לטייל. לאחר מכן פסיכומטרי, בתקווה להתקבל ללימודי רפואה, מאוד מעניין אותי התחום של הרפואה הדחופה, הדברים היותר דחופים, אבל זה משהו שאני אבין יותר מאוחר", היא מסכמת.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר