מרגלית טובי היא מספרת סיפורים, משוררת, סופרת ומנחת אירועים. היא מופיעה על הבמות למעלה מ־20 שנה. ואת כל זה היא עושה בלי לראות. טובי, שבשלוש השנים האחרונות היא חלק מצוות 'הגדוד העיוורי', היא בת 56 ואמא לשני ילדים, בת תלמידת חטיבה ובן חייל. היא עיוורת מלידה.
היא איבדה את ראייתה מיד לאחר שנולדה. לאחר שנולדה הועברה לפגייה. מאחר ואז לא הייתה נהוגה הגנה על העיניים באינקובטור, עיניה של טובי, כך היא מספרת, נפגעו מחמצן, מה שגרם לה לאבד את ראייתה.
היא מקבלת את העיוורון כעובדה, ומאמינה שהוא פותח לה עולם מלא ועשיר של רעיונות, יצירה וחשיפה אישית. "אני עיוורת מלידה, אבל בתור ילדה לא נתתי לזה להפריע לי", היא מספרת. "בתור ילדה התגוררנו בנתניה והתנהגתי כמו ילדה רואה בכל מובן. הייתי ילדה שדה, למרות שאמא שלי ניסתה לשמור עלי מכל משמר. אחי היה תמיד דואג לומר שאני כמו כולם ותמיד היה לוקח אותי איתו לכל מקום כמו שלוקחים כלבלב קטן. הוא לימד אותי לרכב על אופניים, לשחות בים ודאג לתת לי המון אהבה".
לאורך כל השנים, טובי השתלבה במסגרות רגילות, היא למדה בגן רגיל ובכיתה משלבת בבית ספר רגיל, בתיכון כבר למדה בכיתה רגילה וגם באוניברסיטה היא לא קיבלה הקלות. "הכל השגתי בציפורניים והתמודדתי כל הדרך לבד", היא מספרת השבוע.
גם כיום, למרות הקושי והמגבלות, טובי לא מבקשת מאף אחד רחמים ובשנים האחרונות היא עובדת קשה על מנת למצב את עצמה כמספרת סיפורים מהשורה הראשונה. במופעים האישיים שלה היא משלבת בין סיפורי ילדות שהיא כתבה לבין הסיפור האישי שלה. היא כתבה נובלה אישית שנקראת 'לא רואה ממטר' ובה היא מספרת במופעים שלה על עצמה כיוצרת, על הילדות שלה כעיוורת, על בית הספר שבו למדה, והקהל לא נשאר אדיש. "אני תמיד מקבלת תגובות חמות, חיבוקים, מחיאות כפיים וכאשר הקהל מרוצה אני מאושרת. מאוד חשוב לי שהמופע שלי יהיה שמח, שיהיו בו קטעים מצחיקים, כי זו הדרך שלי לראות ולשמוע את הקהל".
רוצים להישאר מעודכנים באירועים החשובים בפתח תקוה?
הורידו את האפליקציה של מלאבס והצטרפו לדף הפייסבוק שלנו:
להצטרפות לדף הפייסבוק של מלאבס
מחשב קטן על הבמה
מרגלית טובי היא אדם אופטימי. היא מתגוררת עם משפחתה בפתח תקוה כ־17 שנה. היא נולדה כאמור בנתניה ולאחר נישואיה עברה להתגורר באזור פרדס כץ. המליצו להם על פתח תקוה, אבל טובי לא התלהבה. היא העדיפה את רמת גן או גבעתיים שהיו יקרות עבורם וכך הגיעו לפתח תקוה ומאז היא אוהבת את העיר ואת האזור בו היא מתגוררת שקרוב ונגיש לכל מקום במרחק הליכה.
מי שיביט מהצד לא ירגיש בכך שהיא לקוית ראייה. היא הולכת למטבח, מוזגת שתייה, מגישה כיבוד והיא אמא לכל דבר. במופע, כשהיא עומדת על הבמה, היא נעזרת במחשב קטן בכתב ברייל ממנו היא מקריאה את הסיפורים שלה. כשהיא מישירה מבט, נראה כאילו היא מסתכלת על מי שנמצא מולה.
"כל הופעה כשאני חוזרת ממנה זה ממלא אותי. אני מאוד אוהבת את הבמה, מאוד אוהבת להופיע וזה נותן לי המון כוח להמשיך. לפעמים אמנם אני צריכה לבחור גרביים ולא פשוט למצוא זוג תואם", היא אומרת בחיוך. "אבל אני, להבדיל מאנשים רואים, נולדתי לתוך זה ואני לא מכירה משהו אחר. יש בזה יתרון וחסרון, כי כשאתה עיוור שראה לפני כן, אתה יודע מה מצפה לך מסביב ורק צריך ללמוד לעשות זאת בעיניים עצומות. כשאתה נולד עיוור, אתה לומד לעשות הכל מהתחלה, כי אתה לא יודע לצפות למשהו שלא הכרת לפני. יש לא מעט עיוורים שכועסים על כך שהם לא רואים, שואלים את עצמם למה זה מגיע להם. אני לא כועסת, אני שמחה במקום שבו אני נמצאת. אני קיבלתי בילדות שלי המון אהבה ויכול להיות שמשם נובע הביטחון שלי. מי שמכיר אותי, מעריך אותי ויודע מי אני ולא מרחם עלי, יש אנשים שלא באמת מכירים את העיוורים, לא יודעים מה עובר אליהם ואיך החיים שלהם מתנהלים ואני מעדיפה לא להתייחס למה שהם חושבים".
והילדים שלך?
"הם נולדו לתוך זה והם לא מכירים משהו אחר, זו המציאות שלהם ולמדנו לחיות אותה בצורה הטובה ביותר" .
אם היית יכולה לראות לחמש דקות, במה היית בוחרת?
"הייתי רוצה לראות דברים שלא ניתן להרגיש אותם, שאני לא יכולה לגעת בהם, כמו שמים, כוכבים, ירח, צבעים".
לא היית רוצה קודם כל לראות את הילדים שלך?
"לפני המון שנים עשו עלי סרט ושאלו אותי את אותה שאלה. אמרתי להם שאת הילדים שלי אני יכולה להרגיש, כשהם היו קטנים כל היום הייתי מחבקת ומועכת אותם, אני יודעת איך הם נראים, אני מרגישה אותם. לעומת זאת יש דברים שלא ניתן להרגיש אותם ואותם הייתי שמחה לראות".
מרגלית טובי. צילום זאב שטרן
חורזת סיפורים
מבחינת טובי, הכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממנה. "אני זוכרת שהתחלתי לכתוב סיפורים עוד לפני בכלל שידעתי לכתוב", היא מספרת, "הייתי חורזת סיפורים ובן הדוד שלי היה כותב את מה שאני חורזת וכך זה התחיל. אני נושמת כתיבה כל החיים וזה חלק בלתי נפרד ממני".
לפני מספר שנים הוציאה טובי ספר מעשיות לילדים '100 ארנבים בדיוק' ובמגירה יש לה חומר לעוד מספר ספרים נוספים. "יש לי המון סיפורים שאני צריכה להוציא, בינתיים אני לא עושה עם זה דבר", היא אומרת ומציינת שהיא כותבת ספרי משפחות למשפחות שרוצות שהסיפור שלהן יישאר לדורות הבאים.
את תחביב הכתיבה והסיפור הפכה למקצוע לפני כ־20 שנה. "הייתי מספרת סיפורים לילדים וגננת באחד הגנים שמעה אותי והתקשרה להזמין אותי לספר סיפורים לגננות. היא ביקשה שחלק מהסיפורים יהיו בהקשר של יום העצמאות, אמרתי לה אין בעיה ורק אחרי שניתקתי את השיחה אמרתי לעצמי שהסיפורים שלי הם סיפורים של ילדים ולא ידעתי מה אני הולכת לספר להם. למחרת בבוקר פקחתי עיניים ואמרתי לעצמי שאני אדבר איתם על נתן אלתרמן. בגיל 14 הערצתי את אלתרמן ולאחר שהספרנית בספריה יעצה לי, יצרתי קשר עם בתו תרצה אתר, סיפרתי לה בשיחה בטלפון על כך שאני מעריצה את אביה וכותבת סיפורים והיא ביקשה שאשלח לה מספר סיפורים. חשבתי שבכך תסתיים השיחה, אבל הופתעתי שכעבור שבועיים היא התקשרה אלי וכך נוצר בינינו קשר, היא הייתה מספרת לי על עצמה, על הקשר שלה עם אביה, על הילדות שלה ואיך זה היה לחיות בבית ששני ההורים היו כל הזמן עסוקים. זה מה שסיפרתי לגננות והופתעתי מהעוצמה של הסיפור, הן מאוד אהבו את הסיפור.
וכך נולד מופע?
"כן. בסוף המפגש אמרתי לעצמי שאני צריכה לעלות על הבמה, ליצור מופע שבו אני מספרת סיפורים ומישהי שרה את השירים של נתן אלתרמן. יצרתי קשר עם הזמרת אורה זיטנר שלא הייתה פנויה והפנתה אותי לזמרת גילה חסיד ומשם הכל היסטוריה. נפגשתי עם גילה, שהייתה בחודש החמישי להריונה, סיפרתי לה על הרעיון שלי והיא מאוד התלהבה. התחלנו לביים את המופע, בזמן שגילה ילדה, חשבתי איך אני מקדמת את הנושא ויצרתי קשר עם תוכנית הרדיו של יובב כץ ועל מנת שייתנו לי לדבר הצגתי את עצמי כמספרת סיפורים עיוורת. בתוכנית הרדיו סיפרתי על המופע שלי ומרוב שהייתי בלחץ לא הזכרתי את גילה. למחרת התקשר מישהו מכפר עזה וביקש שאני הופיע אצלם ואמר שלא הזכרתי את שם הזמרת, אמרתי לו שקוראים לה גילה חסיד והוא אמר שהיא המנצחת אצלם בכפר עזה. משם זה התגלגל ועשינו למעלה מ־500 מופעים של התוכנית 'אלתרמן בנעלי בית'".
היא מספרת בחיוך שבאותה תוכנית רדיו שאל אותה השדר מה עם זוגיות. "אמרתי לו שאין לי כרגע והשארתי טלפון, אחרי השידור קיבלתי כמות טלפונים אין סופית, כל העולם התקשר אלי וירדתי למחתרת במשך שבוע. אחרי שבוע חזרתי לענות לשיחות ויצר איתי קשר בחור שלימים התחתנו והקמנו משפחה וזה עוד יופי של הכוח של התקשורת".
הרבה חלומות
לפני כשלוש שנים, בעקבות חיבור שנוצר בבית התרבות 'יאצק' בסביון, מועדון למופעים קטנים אותו הקימה לפני כשמונה שנים אסתי דויד לזכר בעלה איציק, הוקם הרכב 'הגדוד העיוורי'. "גילה ואני היינו חלק מהמועדון, אני הנחיתי וגילה הייתה שרה יחד עם האקורדיוניסט עוזי רוזנבלט", מספרת מרגלית, "אלינו הצטרפו עוד שני חבר'ה עיוורים, מאיר ברברי ונילי זיידל, וכך במשך שנים הופענו במועדון. ואז אסתי הציעה שנעשה מופע של עיוורים ונתאר את העולם שאנחנו חלק ממנו. אני בהתחלה הייתי פסימית ואמרתי לה שאת מי זה מעניין החיים של העיוורים וזה לא מוכר ולא יביא קהל. וכך יצרנו את המופע 'הגדוד העיוורי' שבו יש ארבעה לא רואים – מרגלית טובי, מאיר ברבי, נילי זיידל ושמוליק דה-פלוסוף המתופף, ושניים רואים – עוזי רוזנבלט וגילה חסיד. המופע הראשון היה ביד לבנים בתל אביב והקהל היה בהיסטריה, קיבלנו כל כך הרבה מחמאות והתחילו להזמין אותנו להופעות ברחבי הארץ, הופענו אפילו עם דני סנדרסון במודיעין.
בנוסף ל'גדוד העיוורי', יש להם גם את המופע 'נשיקה ספניולית', מופע בו צפה גם הנשיא לשעבר יצחק נבון ז"ל, שבסוף המופע גם החמיא להם וכמובן המופע סולו שלה 'לא רואה ממטר'.
"החלום שלי הוא להופיע בכמה שיותר מקומות", היא מסכמת, "שהמופע של 'הגדוד העיוורי' יגיע לכל במה והרבה אנשים יחשפו אליו ושאותי יזמינו להופעות בכל מתנ"ס, בתי ספר, חדרי מורים, דיור מוגן ובכל מקום שבו יש אנשים סקרנים וקשובים. כמובן הייתי שמחה לעלות בתיאטרון את הסיפור האישי שכתבתי, 'אינקובטור' שמתאר את שבע השנים הראשונות של חיי, הייתי רוצה להוציא ספר ילדים שכבר מחכה הרבה זמן במגירה שלי ואת ספר הפתגמים של אמא שלי בלדינו. בקיצור יש לי הרבה חלומות".
