לפני למעלה מאה שנים, נוסדה שכונת מחנה יהודה, כמושב ליד המושבה פתח תקוה. מושב זה, כמושבים אחרים סביב פתח תקוה, הפך ברבות השנים לשכונה פתח תקוואית. כך קרה למושב עין גנים, למושב כפר גנים, למושב כפר אברהם ועוד.
ראשוניה של מחנה יהודה, בני העלייה השנייה מתימן, הגיעו אליה משני אזורים כפריים בתימן: שרעב וחידאן. עולים אלה, להבדיל מהעליה הראשונה של 1882 שבאו מעיר הבירה התימנית צנעא, לא התיישבו בירושלים, אלא נפוצו במושבות החקלאיות של יהודה ושומרון.
מי שרוצה לדעת הכל על ראשיתה של קהילת יוצאי תימן בארץ ישראל, כדאי לו להעמיק בספרו של אמנון מעבי "מחנה יהודה ממושב לשכונה 1913 – 1937. וכך כותב מעבי בספרו: "יהודי הכפרים לא ראו פחיתות ביחסם לעבודה החקלאית … קרבתם לחיי הכפר בתימן הביאה אותם להתייחס בכבוד לעבודה החקלאית במושבות ולרצות בה. עשרות המשפחות שהגיעו למושבות והתאקלמו בהן יפה, היו בבחינת הזרמת דם צעיר ורענן לעורקי המושבות".
החשיבות שנתנו יוצאי תימן לחיי קהילה ומשפחה, יצרה במהרה קהילות של בני העדה, כשהעולים "הוותיקים" קולטים את אלה שמקרוב באו. בבסיס הקהילה, כיאה לשומרי מסורת קפדנים, היה צורך לפחות במנין ובבניית בית כנסת. בנוסף, הסולידריות המשפחתית אצל יהודי תימן חייבה אותם לעזור לקרוביהם וללקטם סביב המוקד המשפחתי.
וכך כותב הרב אברהם טביב: "ובאמת כל עלייתנו לארץ לא משום גזירות מלך ולא מצג חוסר פרנסה … אלא מרוב חשקה ואהבה לעלות לארץ ישראל".
כנראה שראשוני עולי תימן מגיעים לפתח תקוה כבר ב־1910 והם מהווים את הבסיס להקמת מושב "מחנה יהודה". באוגוסט 1912 מחליט דירקטוריון הקק"ל לאשר את התוכנית של ד"ר ארתור רופין לתת לכל משפחה בית וחלקת אדמה של דונם או שניים. בראש מתיישבי פתח תקוה מתימן נבחר ועד שינהל את המו"מ עם המוסדות המיישבים ויעלה בפניהם את הצרכים המיוחדים של עולי תימן.
מורי אהרון יוסף גלוסקא, עמד בראש הוועד ואיתו עוד חמישה מן המתיישבים.
בנית הבתים החלה ביולי – אוגוסט 1912 עבור כ־60 משפחות של עולי תימן שהתגוררו בפתח תקוה וסביבתה. את השם "מחנה יהודה" בחרו המתיישבים ע"ש שבט יהודה אשר לפי המסורת אליו משתייכים יוצאי תימן.
ימים לא קלים עברו על מתיישביה יוצאי תימן של מחנה יהודה. הבתים היו קטנים, מים סופקו במסורה, מחלוקות בינם לבין איכרי פתח תקווה היו ענין יומיומי. הרצון לשמור על מנהגי תימן כמו נשואי ביגמיה או אספקת שרותי קבורה ללא תשלום ולהביא לקבורה ללא מעורבות של חברת קדישא המקומית הביאו לחיכוך בינם לבין המוסדות. גרושם של המתיישבים על נשיהם וטפם מבתיהם בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועוד תלאות רבות של פרנסה, בריאות ופילוגים פנימיים, הקשו על הגיבוש הקהילתי של הישוב.
אולם העלייה מתימן לא פסקה אלא להפך, הלכה וגדלה. בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20 הרחיבו את שטחו של המושב. החינוך המסורתי של ה"חידרים" עבר בהדרגה שינוי. נפתחו גני ילדים, תנועת הנוער העובד, פתחה סניף מקומי. כך גם נהרו עולי תימן לתנועת בית"ר שהייתה קרובה לתפיסתם האידיאולוגית הדתית – לאומית.
רוצים להישאר מעודכנים?
מחנה יהודה של פתח תקוה, הוציאה מתוכה סופרים ומשוררים חשובים. הרב משה זכריה חייט שכתב שלושה ספרי מדרש חשובים. הרב חיים בן משה שקדי שהחל בכתיבת שירים עוד בתימן ואחר כך בארץ ישראל. הרב שקדי שילב בשיריו סגנון מסורתי עם תכנים חילוניים הקשורים לציונות, חנוכת נמל תל אביב או המאבק על הקמת המדינה.
הרב אברהם ערוסי כתב את הספר "קורא הדורות" בו לקט סיפורים ואגדות שעברו מאב לבן בקהילות תימן.
ב־1937, עם הכרזתה של פתח תקוה לעיר, צורפו מושבי עין גנים ומחנה יהודה כשכונות של העיר החדשה. התמונה המופיעה כאן ניתנה על ידי ברוך ג'מילי ז"ל, דור שני למתיישבים הראשונים.
