בגיל 103, הלך השבוע לעולמו יואל שפירא, מוותיקי פתח תקוה. הוא נולד בעין גנים ב־ט' באייר 1915, ונפטר ב־י"ח אייר התשע"ח (2018). אביו של יואל, ישראל שפירא, עלה ארצה מאירלנד ב1906 בהשפעת חיים ויצמן שהיה המנהיג הציוני הגדול לאחר פטירתו של הרצל.
יום לאחר לידתו, ב־י' באייר, נחתו להקות הארבה באזור פתח תקוה. בהמשך, באחד הימים, תיאר שפירא כיצד השפיעה מכת הארבה של 1915 על חייו. הוריו שהיו אנשי ספר והכירו היטב את התנ"ך, החליטו להעניק לו את השם יואל על שם הנביא יואל מתרי-עשר. יואל הנביא היטיב לתאר בנבואתו את עצמת מכת הארבה: "יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל", .."הובישו איכרים הילילו כורמים על חיטה ועל שעורה כי אבד קציר השדה". (יואל, פרק א' פסוקים ד' – י').
נבואתו הנוראה של הנביא התגשמה באותה שנה בה נולד יואל שפירא בפתח תקוה. זה קרה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. התורכים שולטים בארץ ישראל. הארץ נותקה מן העולם. אין משלוחי תוצרת חקלאית ובעיקר תפוזים לארצות חוץ. נזקי הארבה העצימו את המכה והרעב בארץ היה גדול.
למשפחת שפירא כמו לרוב חקלאי פתח תקוה ועין גנים, היו חלקות שדה ופרדסים. ההדרים בחודש אייר הם כבר לאחר הפריחה. ניצני הפרי או כפי שיואל שפירא אומר בעברית המשובחת שבפיו – החנטים, החלו לבצבץ. נחילי הארבה חיסלו את כל העלים שעל העצים ובלי עלים כידוע אין הפרי יכול לגדול. כל היבול של אותה שנה ירד לטמיון. זאת הייתה קטסטרופה. הארבה שהה כשלושה עד ארבעה שבועות בסביבה. וכמו שבא כך נעלם. אך בזמן שחנה במקום השמיד כל צמח, כל פרי וכל ירק. אמנם לאחר זמן החלו העלים ללבלב שנית, אבל פרי, לא היה באותה שנה.
הצרה במכת הארבה אינה רק בחגבים המגיעים בלהקות וזוללים. החגב מטיל ביצים מהם בוקעים הזחלים, הללו בהמוניהם עולים על כל מכשול ומחסלים מה שהשאירו חגבי הארבה.
יואל שפירא סיפר מפי הוריו ישראל ושרה, כי הערבים בסביבה ניסו לשים פחים כגדרות סביב החלקות החקלאיות אך שום דבר לא עזר. הזחלים טיפסו על חומות הגדר והמשיכו בזלילתם. אמו של יואל סיפרה לו בילדותו, כי כדי להאכיל את ילדיה ומשפחתה, אספה את פירות פרח טורמוס הבר בשדה ונאלצה להשרות אותו במים לשם הוצאת המרירות ואז לבשלו ולהגישו כתחליף למזון שחוסל על ידי הארבה. במכה זו נפגעו כולם. איכרי פתח תקוה וחקלאי עין גנים. ערביי פג'ה הכפר הערבי הקרוב ביותר למושבה, לקחו בידיהם פחים ריקים וסירים והיכו בקול כדי לגרש את הארבה. אולם הזחלים לא התרגשו מכך והמשיכו בזלילת היבול.
בשכונת מחנה יהודה לעומת זאת, דווקא עם בוא הארבה היה אוכל בשפע. התושבים יוצאי תימן היו מורגלים באכילת החגבים. על פי חוקי הכשרות חגבי הארבה מותרים באכילה ואפילו מהווים מאכל תאווה בהכנה נכונה. גוף הארבה מכיל חלבונים בשפע והינו טוב לבריאות. ילדים וזקנים יצאו לאסוף את החגבים. לשם סימן הכר ניתן לראות את האות ח' על גב החגב. אם הוא קיים סימן שמותר באכילה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בספרו של יצחק רוקח, "פרדסים מספרים", הוא כותב כי מכת הארבה של 1915 עלתה והתפשטה על כל האימפריה העותומאנית, מאיסטנבול ועד קהיר ומהים הכספי ועד לים האדום. רוקח כתב: "נדהמים היינו למראה הנחילים העצומים הללו וזקני הפלאחים הערבים הזהירו אותנו, לא מן הגדולים אתם צריכים לחשוש, אלא מפני הקטנים (כלומר הזחלים).
ג'אמל פחה, שהיה מושל סוריה וארץ ישראל באותה תקופה, מינה את האגרונום אהרון אהרונסון לפקד על המלחמה במזיק. אך למרות מומחיותו כלום לא עזר. השלטונות התורכים פרסמו פקודה שיש לאסוף את ביצי הארבה לשקים ולהביאם למשרדי השלטון. גם זחלים צריכים היו התושבים לאסוף. "ואם חשבתם שנחל הירקון היה מכשול בפני הזחלים, מסתבר כי הללו בהמוניהם יצרו בגוויותיהם גשר על הירקון שעל גביו עברו המיליונים מגדה לגדה", כתב רוקח בספרו. לדבריו, הדבר היחידי שעזר לעצור את המכה היה חריש וקבורה.
מכת הארבה חזרה על עצמה בשנת 1955. איזור פתח תקוה וקיבוצי הסביבה נפגעו קשות. גם אז יצאו עם סירים ושופרות לגרש את הארבה ולא הצליחו. עד היום אין תשובה ברורה למדענים מדוע לפתע הופך החרק ללהקה אדירה ויוצאת לדרך בנחילי ענק המכים בכל מה שעומד על דרכם.
