צחי גראד צילום שחף הבר
צחי גראד צילום שחף הבר

פרויקט סירקין: צחי גראד הולך עד הסוף

את סרטו החדש צילם במקום מגוריו בפר סירקין, ויחד איתו משחקים אשתו וילדיו, אבל לא פחות חשובה עבורו הסדרה האינטרנטית בה ישכנע אתכם לדבר עם הפלסטינאים על המצב

בשבוע שעבר, עלה בבתי הקולנוע הסרט "הבן דוד" צחי גראד כתב וביים, ומשחק בסרט את התפקיד הראשי. אם המקומות בהם מתרחשת עלילת הסרט נראים לכם מוכרים, יש לכך סיבה. הצילומים נערכו בביתו של גראד בכפר סירקין, שם הוא מתגורר כעשור. יחד איתו על הסט אפשר למצוא את שני ילדיו, עלמה תלמידת כיתה ו' ובן, תלמיד כיתה י"א, שלשניהם זו טבילת האש הראשונה בתחום המשחק. כמו ברוב הקריירה של גראד, שמוכר כקולנוען מקורי שלא מפחד לגעת בעצבים חשופים של החברה הישראלית, הוא יצר הפעם דרמה עם גוונים של קומדיה שחורה בנושא הנפיץ של יהודים-ערבים והבטן הרכה של החברה הישראלית.
הסרט מתמקד בנפתלי הליברל, שחקן, יוצר ואיש משפחה, אשר אוסף מוקדם בבוקר את הפועל הערבי פאהד לטובת שיפוץ הסטודיו שלו, הצמוד לביתו שבישוב כפרי במרכז הארץ. בדיוק באותו הבוקר מותקפת נערה בישוב וחשדם של השכנים נופל על העובד החדש. נפתלי יוצא להגנתו של פאהד ולהגנת השיפוץ עליו הוא חולם זמן רב, אלא שהמציאות גדולה עליו. הוא לא מצליח להכיל את ההתנגדויות והלחצים סביבו, כשבמהלך יממה אחת חייו הולכים ומשתבשים: העבודה בסטודיו לא מתקדמת, השיפוצניק שהביא נמצא בסכנה אמיתית, פגישה חשובה שלו נכשלת, ריב עם אשתו מתפתח ועוד. כל זה קורה בזמן שהפועל מתגלה כאיש מקצוע חובבן, וגם ביטחונו של נפתלי בחפותו הולך ומתרופף. בסרט, שהוקרן בפסטיבל ונציה, משחקים גם אסנת פישמן, עלאא דקה, ירון מוטולה, יואב הייט, שמעון מימרן, אורי הוכמן, יוני להב, אלי מנשה, יוסי עיני, ליאור אשכנזי ויוסי מרשק.

הבן דוד צילום שחף הבר

הבן דוד צילום שחף הבר

"לא מנסים מספיק"

יש נקודות דמיון בין החיים האמיתיים של גראד לבין הדמות בסרט. כמו רעיונותיו של נפתלי בסרט, בנוגע למיזמים של דו קיום ושל דיאלוג, גם גראד מצלם בימים אלו את "אחד אחד", סדרת דוקו אקטיביסטית אינטרנטית שמבטאת את השקפותיו ופעולותיו כפי שהן מובאות בסרט. לאחר שבעבר הוא היה נוסע לרמאללה למטרת קיום דיאלוג בין הצדדים, כעת הוא מגיע עם מצלמה לציבור הישראלי, כדי לנסות לשכנעו לפגוש את הצד השני ולהתדיין עמו. בדיוק כמו שהוא אומר בסרט, המוטו מבחינתו הוא – "צריך פשוט לדבר, אחרת זה לא יקרה מעצמו", והמטרה הסופית שלו היא קיום סדנאות משותפות לדו קיום ולדיאלוג בין הצדדים.
כמה מתוך הסרט זו מציאות?
"מצד אחד הכל פרי דמיוני. מצד שני לפני כמה שנים הבאתי פועל ערבי שיעבוד אצלי. זה לא הסתבך בכלל ולא קרה כלום, אבל אשתי שאלה אותי למה אני מביא את הפועל דווקא ביום שאני יוצא לפגישות ולא בבית. ויש משפטים נוספים ששמעתי לאורך השנים אותם אימצתי לסרט. לדוגמא בסרט יש מישהו שיורה לכיוון הפועל הערבי כשהוא בורח ומישהו צועק לו 'מה אתה יורה זה אסור'. ואני זוכר שקרה לי פעם במילואים ברצועת עזה, שמישהו ירה ומישהו אחר צעק לו 'למה אתה יורה'. אני קטפתי רגעים ומשפטים ששומעים בתוך החברה הישראלית ושילבתי אותם בסרט".
בעקבות המצב במדינה, לדעתך אנשים מסביב חוששים?
"מה שקורה היום, אני חושב שזה דברים נקודתיים, לדעתי רוב האנשים משני הצדדים רוצים להסתדר, אבל כל צד מפחיד את הצד השני שהוא חרא. באופן אישי אני כן יכול להזדהות עם מקרה כזה או אחר שאם אני רואה משהו או מישהו חשוד. היום כל האזרחים הם בעצם בחזית, יש כאלה שהם יותר נזהרים ואחרים פחות".
ולדעתך אפשר לקיים דיאלוג בין הצדדים?
"אני חושב שאפשר, אבל אני לא רואה שמנסים מספיק. אנחנו בוחרים את ההנהגה שהיא זו שאמורה להוביל ואני חושב שהם לא מספיק מתאמצים למצוא את הדרך. צריך להבין שהדרך לא יכולה להיות קצרה, צריך להתעסק בזה, צריך להקשיב, כל צד צריך להגיד מה מפריע לו ומה לא וצריך ללוש את הנושא כמה שיותר. היום שני הצדדים מבינים שהמצב שבו אנחנו נמצאים הוא מצב תקוע ואנחנו צריכים להסתדר אחד עם השני ולכן צריך לקיים פגישות. אולי צריך לפתוח לקהל חלק מהדיונים, צריך לחשוב על כל האפשרויות. אבל זה צריך להיות אמיתי, לא שלום צונן כמו מצרים, פה אנחנו מתערבבים אחד עם השני על בסיס יומי".
ספר קצת על הסדרת דוקו "אחד על אחד".
"זו סדרה שאני רק מתחיל לעבוד עליה. זו סדרת רשת של עשרות פרקים שכל פרק הוא בין חצי דקה לדקה שבו אני מסתובב ומשוחח עם אנשים. המטרה שלי היא לבנות תשתית של יוזמה שבה אנשים ישבו ביחד בסדנאות וידברו, על איך חיים ביחד, על הבעיות הקיימות במדינה, על הפערים. לא יהיו ויכוחים על מה היה ב־48 אלא רק על העתיד".
ומי האנשים שייקחו חלק בסדרה?
"אזרחים. כבר היום אני מסתובב ואוסף אנשים ברחוב, בנוסף ייפתח אתר אינטרנט ואנשים יוכלו להצטרף. במקביל אני מחפש אנשים גם בצד הפלסטיני שיצטרפו לסדנאות ואני רואה את המנחים כערבים ישראלים, מאחר והם מכירים את שני הצדדים, אלא אם כן הם ירצו לשבת בשולחן הדיונים. הרעיון הוא שמי שלוקח חלק יקבל תגמול והמטרה היא להוריד את זה לרמת השטח ולהרגיש את זה ולהבין איך באמת אפשר להתמודד".

הבן דוד צילום שחף הבר

הבן דוד צילום שחף הבר

"החשיפה לא פנימה לתוך הקישקה"

עבור גראד "הבן דוד" הוא סרט אישי במיוחד. מעבר לכך שהוא כתב, ביים, הפיק ומככב בתפקיד הראשי, ילדיו בחיים משחקים את ילדיו בסרט, הבית, הסטודיו, ואפילו הרכב והטלפון הנייד בסרט, כל אלו הם שלו גם במציאות. "הרגיש לי טבעי שהילדים יהיו חלק מהסרט, לאישה היו בהתחלה קצת חששות, אבל עם הזמן זה הסתדר לה והיא לא מצטערת לרגע", הוא מספר.
והחשיפה האישית של החיים והבית לעיני כל?
"החשיפה היא בצורה מדודה, זה לא סרט על מערכת היחסים בין בעל לאשתו והחשיפה היא לא פנימה לתוך הקישקה. בהתחלה לאישה היה קצת קשה, אבל זה הסתדר ובסרט יש קטע שאני אומר 'שאני עושה הכל בשבילה".
הסרט אמנם יצא לאקרנים רק בימים אלה, אבל הוא כבר מועמד בטקס פרסי אופיר בשלוש קטגוריות: התסריט, השחקן הראשי (שניהם צחי גראד) ושחקן המשנה (עלא דקה). הסרט גם השתתף בפסטיבל ונציה והיה מועמד בחמש קטגוריות: הסרט, הבימוי, התסריט, השחקן הראשי (צחי גראד) ופרס חבר השופטים. הוא השתתף גם בפסטיבל טוקיו במסגרת קטגוריית "פוקוס עולמי", השתתף במסגרת הבחירה הרשמית בפסטיבל ורשה וזכה בפרס השחקן הטוב ביותר (צחי גראד) ופרס פדאורה להישג אמנותי בפסטיבל חיפה.
איך התגובות לסרט?
"מדהימות. הייתה פרמיירה והצגנו את הסרט ואנשים לא מפסיקים לפרגן. יש תגובות כמו 'סרט מעורר השראה, 'מאוד חכם', 'מדבר על היהודי הישראלי'. כבר קבלנו הכרה בינלאומית והוא עובד יפה בכל העולם. ביפן למשל קראו לו 'השכן' כי להם יש בעיה קצת דומה עם הקוריאנים. זה סרט שעובד טוב בכל העולם".

"אני לא לוקח כל עבודה"

גראד , בן ה־56 הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה ובמאי קולנוע ישראלי, זוכה פרס אופיר ופרס האקדמיה לטלוויזיה. קריירת המשחק שלו בקולנוע החלה בשנת 1993 כאשר שיחק בסרטו של נדב לויתן "גרופי" ולאורך השנים שיחק בסרטים נוספים. בנוסף, יש לו קריירה טלוויזיונית עשירה. הוא שיחק בסדרות ילדים ונוער רבות ולרבים הוא מוכר מהתפקיד של 'גדעון הולנדר' בעונה השנייה של הסדרה הדרמה קומית "להיות איתה' שיצר וכתב אסי עזר. כמו כן, שיחק בעונה השנייה של הקומדיה "השוטר הטוב" בכיכובו של יובל סמו ולקח חלק בפרסומות שהידועה בהן היא ל-JOY. לאורך השנים הוא גם מביים. בשנת 2001 ביים, כתב והפיק את הסרט "ג'ירפות" ובשנת 2006 ביים והפיק את הסרט העלילתי השני שלו "תנועה מגונה" שאף זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. באפריל 2016 החל לצלם כאמור את סרטו העלילתי השלישי "הבן דוד", שיצא בימים אלה לאקרנים.
"אני בעניין של לביים עוד דברים ולא רק לשחק ובגלל שאני היום מבוקש אני לא לוקח כל עבודה", הוא מסביר. "בגילאים המתקדמים אתה יודע שאין יותר מידי לאן להגיע וכמו שאתה מגדל ילד אתה מחפש את הרגעים של האושר, כך זה אצלי. אני רוצה לעשות עוד כמה וכמה סרטים וזו משימה לא טריוויאלית בכלל. אני רוצה לשחק, יש כמה אתגרים שעדיין לא עמדתי בהם ואני רוצה לכבוש אותם. וכמובן שאני רוצה לביים, לביים, לביים ושלא ייקח לי שבע שנים בין סרט לסרט, אלא לצמצם את הטווח לשלוש שנים".

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר