אני מודה שהשאלה הזו, אז איך נראה יום בחייו של חקלאי אמיתי? תמיד סקרנה אותי, אבל פעם לא בדקתי את זה באמת. הפעם החלטתי שזהו זה. אני הולכת עד הסוף. לקראת חג הביכורים, נעלתי את מגפי הבוקרים, לבשתי את מיטב בגדי העבודה של עירונית צפונית ממוצעת והצטרפתי ליום במשק של בועז כץ שבכפר סירקין.
בועז, דור שלישי לחקלאים, הוא חקלאי בנשמה שרק מחכה כל הלילה לבוקר שלמחרת כדי לקטוף את פרי עמלו. הוא מריח את האדמה, קורא את העצים ואומר בפה מלא שעבורו חקלאות זו יצירת מופת והגשמה. ויש לו רק בקשה אחת: "תפסיקו לגנוב לי סחורה בימי שבת. כמו שאתם לא גונבים אוכל בסופר, ככה אל תעצרו לי בחלקה ותמלאו שקיות הביתה, אתם גונבים את כספו ולחמו של החקלאי".
אז יצאנו לשטח, חמושים בטנדר, 55 עובדים, ועבדנו קשה כל היום. בועז עבד, אני אכלתי נקטרינות.
בועז כץ הוא בן 57, נשוי ואב לשלושה (20,19,14) נולד וגר בכפר סירקין, דור שלישי לשושלת של חקלאים. סבא וסבתא שלו, אליעזר ובלה כץ, הגיעו ב־1936 מגרמניה הרחוקה והיו ממקימי כפר סירקין. ואביו עמוס, בן ה־90, המשיך את השושלת החקלאית והספיק להתגרש מאשתו עדינה, מורה לאנגלית, שהייתה עירונית בנשמה והעדיפה את חיי העיר הגדולה.
בהתחלה היה למשפחת כץ משק חקלאי קטן של 30 דונם בו הם גידלו ציפורנים ומטעים של שסק, אפרסקים, נקטרינות ומשמש. כיום המשק שלו חולש על מאות דונמים ויש לו שותף בשם ערן הילבורן ממושב מגשימים. "נולדנו אני ואחי רני, רני הפך ליבואן שעונים וברח מהתחום ואני תמיד ידעתי שאהיה חקלאי כי אני חי ונושם את זה", אומר כץ.
בועז כץ צילום זאב שטרן
חמש בבוקר. כץ עם סיגריה, אני מתה לישון
נפגשנו בשעה חמש בבוקר, שעה בה כץ פותח את היום, כל יום מחייו. כץ מדליק סיגריה בשעה שאני מפנטזת על מיטה ומיזוג. "כל יום השעון שלי מכוון לחמש אבל אני קם הרבה לפניו בגלל ההתרגשות והסטרס. תשמעי, זה עמל כפיך שתלוי שם על העץ, כמו הילד שלי. עכשיו הפרי שלי על העצים, עכשיו צריך להספיק לקטוף ולארוז אותו ולתרגם אותו לכסף. ואני כבר מת שהשעון יצלצל, מחכה כבר לבוקר בחוסר שקט", אומר כץ במבט קורן מאושר. אני מהנהנת בנימוס ויודעת שהיום יצא ממני החקלאי הסמוי, הפלאח השקט.
כץ עולה על טרקטור ונוסע לפזר את העובדים. "כל בוקר נוסעים כדי לאסוף את העובדים ולפזר אותם, לפעמים משאית, טנדר, טרקטור מה שמתאים. יש לי 25 עובדים קבועים, פלשתינאים ותאילנדים ועוד כמה עשרות עובדים מתחלפים. הקבועים ישנים אצלי כאן".
כמה עובדים יגיעו היום?
"היום יש 55 איש שנפזר עכשיו בחלקות. יש לי קבוצה של ערביות ישראליות שבאות מלוד ועובדים שבאים מחברון ומגיעים לכאן כבר בחמש וחצי, אז תארי לך מתי הם מתעוררים. וכמובן שאין כאן אף עובד ישראלי כי הם מעדיפים ללכת לתחומים אחרים. כבר לא תמצאי היום חקלאים צעירים, הכי צעירים זה לרוב סביב שנות הארבעים לחייהם, השאר זקנים. אין לצעירים מה לחפש כאן אם הם לא אוהבים את זה באמת כי זו עבודה מייסרת, סיזיפית וקשה. זה לא לבוא עכשיו וללמוד את זה, זה חייב לבוא מבפנים מהנשמה".
שבע בבוקר. חלקת הנקטרינות. קרני השמש רעות אלי
עומר, פלשתינאי שעובד אצל כץ כבר 20 שנה, מחבק את כץ לבוקר טוב ומלאכת הקטיף מתחילה. "עומר עובד אצלי כבר 20 שנה ואני מכיר את כל הסיפור שלו שהוא חלק איתי. הוא פלאח שהגיע מהשטחים ויש לו 4 ילדים שלומדים בגרמניה, אחד רופא ושתיים באוניברסיטה ברמאללה. הוא בעצם הקריב את כל חייו כדי שהילדים שלו לא יהיו פלאחים כמוהו וזה מחמם את הלב לשמוע את זה", הוא אומר. בינתיים אנחנו קוטפים נקטרינות תחת קרני השמש הנוזפות כשכולם עובדים יחד, תאילנדים, פלשתינאים, העירונית הצפונית וכץ עומד ומשגיח וגם קוטף בעצמו. "אני לא איש של משרד, אני איש של שטח, חייב גם לקטוף כדי להרגיש את הפרי ואוהב את האינטרקציה עם העובדים שזה הדבר הכי חשוב", הוא אומר ומדגיש כמה חשוב שהעובדים יהיו מרוצים במיוחד בתחום החקלאות. "צריך לכבד כל עובד שלך ולהבין את המצב שלהם. תאילנדי שבא לכאן לחמש שנים ומנותק מהמשפחה שלו כדי לפרנס אותם חובה להיות קשוב אליו ואמפטי. כנ"ל אותו פלשתינאי שעובר מחסומים כל בוקר, חלקם אמנם ישנים כאן עם היתר אבל יש כאלה שנוסעים הביתה וחוזרים. ולאורך השנים יש עובדים שנפתחים אלי ומספרים לי המון סיפורים אישיים, וגם אני מנסה לפנק אותם כמה שיותר. אני דואג להם לאוכל בצהריים, מביא להם בהפסקות צ'ופרים, פיצות, פלאפל, אי אפשר להחזיק אנשים בתחום החקלאות ולא לפנק אותם ולא להיות אחלה איתם. ועובדה שתאילנדים מאוד רוצים לעבוד כאן וממש עומדים בתור".
עשר בבוקר. קוטפים שזיפים. אכלתי 7
עברנו לחלקת השזיפים של כץ במושב מגשימים. הכל ירוק, מלבלב, פסטורלי, ציוץ של ציפורים וכל שזיף מלמיליאן. תשכחו מכל מה שידעתם על שזיפי הסופר, כאן השזיף בא היישר מהעץ כשהוא רווי מיץ, אדום, מתוק וטעים וכן, צריך לקטוף בזהירות וקשה לא לאכול אותם כל הדרך לארגז. ולכן, מתוך מוסר עבודה יעיל החלטתי להיות מסננת אנושית ולפרגן לעצמי את השזיפים הלא ראויים, ידעתי שכץ יעריך את זה שחסכתי את המיונים של בית האריזה. ולמרות כל היופי הזה הייתי חייבת להבין למה זה קשה, למה להיות חקלאי זה דבר כל כך סיזיפי.
אז מה הקשיים של חקלאי בארץ?
"יש כמה סיבות למה זה קשה. קודם כל כוח העבודה הפך ליקר ביותר ברגע ששכר המינימום הוא 1,500 דולר לעובד. תארי לך שתאילנדי או פלשתינאי מרוויח לחודש שכר של 6,000-7,000 בחודש ומקבל את כל הזכויות הסוציאליות שיש. אז אנחנו החקלאים נמצאים במצב שאנחנו משלמים שכר גבוה לחקלאים, אבל מחיר המים שלנו עלה. בעוד שבאירופה הם משקים את השטחים בהצפה מהנהר כאן אני משלם שקל וחצי על קוב של מי קולחין, שם זה בחינם לגמרי", אומר כץ ומדליק סיגריה נוספת מרוב תסכול. "אנחנו משלמים יותר ומרוויחים פחות על הגידולים כי התחרות בשוק קשה ביותר וכל הקודם זוכה, מי שקוטף ראשון ויוצא לשוק יש לו יותר אחוזי מכירה, בשנים האחרונות אני מוכר את התוצרת בפחות כסף אבל העלויות שאני משלם למדינה רק עולות עם השנים. אני יכול להגיד באופן חד וחלק שהרווח בעשר השנים האחרונות ירד בעשרות אחוזים וככל שהמדינה מקשה על החקלאים ככה רבים מהם נוטשים את התחום. אני חושש שאם ימשיכו להקשות כל החקלאים ייעלמו ונצטרך לייבא את הכל מחו"ל".
בועז כץ צילום זאב שטרן
חצות היום. הולכים לקטוף אפרסקים.
החום עולה, מגפי הבוקרים הוכיחו עצמם כמתאימים לקניונים ולא לעבודת כפיים, וכץ עובד במרץ ומספר על החקלאות של פעם לעומת היום. "פעם היה יותר קל, חקלאי יכול היה להתפרנס ממשקים קטנים של 30 דונם, משקים משפחתיים, ואם במשק שלנו היינו קוטפים 100 קרטונים ביום, היום אנחנו קוטפים 2,000 אז תביני את ההבדל", הוא אומר. "היום חייבים משק גדול כי בעיקרון רק משקים גדולים ישרדו לאורך זמן. לכן הייתי ממליץ לחקלאי המתחיל לגדל כמה דברים, כמה גידולים ולא לשים את כל הביצים בסל אחד".
13:00. כץ תפס גנבים
המשכנו הלאה לבית האריזה כדי לראות את כל הטוב הזה שנקטף ממוין ונארז לתך ארגזים. בדרך עצרנו ליד שער שבור לאחר שמטיילים החליטו לבזוז את החלקה של כץ ביום שבת האחרון. "ביום שבת האחרון קיבלתי בצהריים טלפון מחבר שאמר לי שגונבים לי פירות. מייד הגעתי לכאן וראיתי כמה טנדרים של ישראלים ושל פלשתינאים שברוב חוצפתם עומדים עם שקיות וממלאים אותן ביבול שלי. והיו גם שהחליטו לשבור את השער הזה עם הטנדר שלהם והכל בשביל לקחת ממני את הפרות עליהם אני עומל כבר שנים", אומר כץ בכעס ומעביר לכולנו מסר חד משמעי: "יש במדינה שלנו הפקרות בכל הנושא הזה של חקלאות. כל מטייל חושב שיש לו את הזכות לעצור ולקטוף רק כמה פירות הביתה. כמו שאתם לא תכנסו לסופר ותגנבו אוכל או לחנות תכשיטים או לבית של מישהו ותגנבו כי אז זה ייחשב פריצה וגניבה, אותו הדבר כאן. המשקים שלנו זה רכוש פרטי ולא ציבורי, זה הלחם שלנו, זו המשכורת שלנו החקלאים, אז חד וחלק אל תכנסו לשטח פרטי שלא שלכם, בטח שלא לשבור לי גדר ובטח שלא לגנוב פירות. אנחנו החקלאים עמלים קשה בשביל הגידולים שלנו וזו פרנסתנו".
רוצים להישאר מעודכנים?
בועז כץ בבית האריזה. צילום זאב שטרן
14:00. בבית אריזה, מיונים, שטיפה, אריזה
קטפנו אפרסקים ושזיפים במגשימים, נקטרינות בכפר סירקין, עוד שבוע כץ יקטוף תפוחים במגשימים, ובסוף הקיץ אפרסמון בקיבוץ אייל כשסדר הקטיף נקבע על פי מצב הפרי וההבשלה שלו. "היו תקופות שעבדנו עונה שלמה ולא הרווחנו כלום. אחד הרגעים הקשים שלי כחקלאי היה השנה באפרסמון, הפסדנו הרבה כסף בגלל שהספרדים הציפו את העולם באפרסמון. ככה זה בחקלאות, העץ שגידלת כל הקיץ, קטפת, מיינת, הכנסת לקירור, שיווקת, נקשרת ואיש לא מבטיח לך תמורה עבורו", הוא אומר בעודו ממיין את הפירות ביחד עם התאילנדים. גם אני ממיינת במרץ, בטוחה שכעת אני בעיצומה של קריירה חדשה, עד שבחור תאילנדי נוזף בי שלא סידרתי אותם נכון והכנסתי אחד פגום לחבילה. הפגום מביט בי בשאט נפש ואני נוגסת בו בנקמה.
16:00. סוף יום עבודה לפועלים, אבל לא לכץ
זה החלק השני של היום, כץ עובר מהשטח למשרד שלו. כעת הוא מנהל את חלוקת הסחורה, משאיות, טלפונים, ספקים, מי בא ומתי ועד שהסחורה לא מגיעה לשוק בשעות הלילה המאוחרות כץ לא רגוע ושותה רצף של קפה שחור. מאחוריו על הקיר תלויות תמונות של אביו וסבא וסבתא, חקלאים בדם. וכשאני שואלת האם ילדיו ימשיכו מורשתו הוא צוחק כאילו אדיר מילר ניצב מולו
כץ, אז אני מבינה שאין דור המשך?
"חקלאות לא מעניינת את הילדים שלי בשום רמה שהיא.לא יודע מה יהיה עם כל זה כשאפרוש, ככל הנראה איש מהם לא ייקח ממני את המושכות והמקום ייסגר, ימות. וכן זה מעציב אותי כי זה היה מפעל חייו של סבי, אבי ושלי. אבל אין מה לעשות, אי אפשר לעשות חקלאות אם לא אוהבים את זה, אי אפשר להיות חקלאי ולקום עם שעון מעורר, אני רק מחכה שיבוא הבוקר כדי לפגוש את היבולים שלי" אומר ומחייך.
כץ ממשיך לשבת במשרד לסגירות אחרונות של היום וילך הביתה בשעה שמונה. אני פורשת באלגנטיות מעולם החקלאות ומכוונת שעון לשמונה. מעניין מה כץ היה אומר על זה.
