את קציר התבואה הראשון, בקיץ תרל"ט (1879) , העלו הקוצרים לירושלים ישר משדות פתח תקוה, שהייתה הישוב החקלאי הראשון. זה עשה רושם כביר על תושבי שכונת מאה שערים בירושלים. התהלוכה החקלאית, שהייתה מורכבת מאורחת גמלים הנושאים על גבי דבשותיהם את תבואת השדה, התקבלה בחוצות ירושלים בשמחה אדירה. בראש השיירה רכבו על גבי חמורים האיכרים שזופי הפנים והם התקבלו בקריאות צהלה – "שלום עליכם אחינו הפלחים". בספר היובל לפתח תקוה נכתב על האירוע בפירוט רב כשעורך הספר מדגיש כי רבים ממקבלי הפנים של השיירה החקלאית הראשונה שעולה לירושלים היו חבריהם בעבר של החקלאים העברים החדשים. מדובר היה בחלוצים שהחליטו רק שנה אחת קודם לכן, לעזוב את שכונת הולדתם בירושלים ולהקים ישוב חקלאי יהודי לאחר אלפיים שנות גלות. מאחר וכל מייסדיה של פתח תקווה היו שומרי תרי"ג מצוות אדוקים ודקדקנים, קיימו המתיישבים החלוצים את כל מצוות התלויות בארץ כפי שנדרש על פי מצוות התורה – "לקט, שכחה ופאה, וגם את תרומות ואת המעשרות הפרישו כדת וכדין". כל חבר וחבר קיבל את חלקו בתבואה. יואל משה סלומון ודוד גוטמן הציגו את יבול אדמתם להמון החוגג. מתיישביה של פתח תקוה חילקו גם לכוהנים וללוויים לפי רצון הבעלים.
ובעוד הם עורכים סעודת מצווה באחד הבתים שבשכונת מאה שערים, החל רעיון ההתיישבות החקלאית לרכוש לבבות נוספים בקרב אנשי ירושלים. הבאת התרומה והמעשר סתמה את פיות המפקפקים ברעיון הקמת ישוב חקלאי על ידי יהודים בארץ ישראל. הצלחתם של חקלאי פתח תקווה הפתיעה גם את שכניהם הערבים. הללו לא האמינו כי בעלי הזקן והפאות חיוורי הפנים, שהגיעו זה עתה מירושלים, יצליחו כל כך מהר, כבר בשנתם הראשונה.
סוד ההצלחה החקלאית כבר בניסיון הראשון, גלום כנראה באגרונום דוד רגנר. האגרונום שעלה זה עתה מהונגריה לא התרשם מן המחרשה הערבית הפרימיטיבית שהוצגה בפניו. לטענתו המחרשה בה השתמשו הפלחים הערבים מהיותה קלה, אינה חודרת לעומק הקרקע וכך לא מצליחה לבצוע ולפלח את האדמה ולעשות בה תלמים ראויים. הוא דרש מגוטמן להביא במהירה, בטרם ירדו הגשמים, כלי חריש כפי שנהוג בהונגריה. גוטמן מיהר לבצע את בקשתו של האגרונום, אולם אז צפה ועלתה בעיה חדשה, השוורים המקומיים חלשים מדי כדי למשוך את המחרשות האירופיות. לא הייתה ברירה ונשלחו שליחים לדמשק לקנות שוורים גדולים וחזקים יותר. השוורים נרתמו למחרשה הגדולה אשר פילחה את הקרקע לעומקה ואליעזר ראב ובנו יהודה, פלחו את התלם הראשון.
הניסיון הצליח מעל למשוער. מראה תבואות השדה לאחר גשמי החורף הראשונים היה יפה להפליא. הזרעים נבטו וכיסו בפלומה ירוקה את האדמה הבתולית. מספרים שערביי המקום היללו את החקלאים היהודים הראשונים ואמרו " אל יהוד אשטר מן אלמן". כלומר: היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים שהיו כבר בארץ – הטמפלרים שגם הם עסקו בחקלאות. עוד מוסיף הכותב ב"ספר היובל" אותו ניתן למצוא רק בארכיונים: "האגרונום היהודי רגנר לא נתן ליבו למסורת הערבית וטען כי 'לא הערבים יהיו מורינו לעבודה, כי אם בינתנו תהיה משמשת דוגמא להם'".
אולם עוד באותו הקיץ למרות הצלחת היבולים, באה צרה על השוורים הדמשקיים הגדולים והחזקים. הללו לא היו מורגלים לחום ששרר בארץ ישראל ורובם קרסו ומתו מעומס החמסין. בהמשך הרביעו החקלאים את שני הגזעים, האירופאי והמקומי, ובנו גזע חדש מעורב, חזק יותר בכוחו ומורגל לאקלים המקומי. לא כל השנים שבאו בהמשך הביאו איתם יבולים גדולים. שנות בצורת, מחלות וקשיים אחרים פקדו את החלוצים המייסדים, אולם הקיץ של שנת תרל"ט עודד את המתיישבים והם נאחזו בקרקע ורכשו מיד עוד עשרת אלפי דונם. המייסדים הבטיחו לחברים החדשים שהלכו ורבו מיום ליום, כי בניהול נכון ניתן לחיות מחקלאות. ואכן פרדסיה של פתח תקווה הפכו לשם דבר בארץ ובעולם.
