ביום שני בערב חזרו חברי המשלחת יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א) של פיקוד העורף בראשות מפקד היחצ"א, אל"מ גולן ואך, ממשימת החילוץ שלהם בטורקיה. המשלחת שהתה בטורקיה במשך כשבוע ובמהלכו עסקה בחילוץ של ניצולים מרעידת האדמה שפקדה את טורקיה. בין חברי המשלחת היו גם ארבעה אנשי זק"א וביניהם מפקד זק"א בעיר, חיים אוטמזגין, שהוא גם רס"ן במיל.
ביום שלמחרת היה אוטמזגין, בן 50, תושב העיר, נשוי ואב לשישה, עסוק בעיקר בלהשלים שעות שינה ולחבק את אשתו וילדיו. לאחר מכן התפנה לעשות סדר בשבוע עמוס החוויות, הקשות והטובות שעבר עליו. "ההתייצבות שלנו, חברי יחצ"א, למשימה הייתה עוד לפני שהגיע הצו", אומר אוטמזגין. "מיד כשהתעוררתי בבוקר ושמעתי על הרעידה ועוצמתה הבנתי שזה עניין של זמן עד שיזעיקו אותנו. בשל יחסי הידידות בין טורקיה לישראל תיארנו לעצמנו שתצא משלחת והשאלה הייתה רק איזו משלחת תצא – הומניטרית (ציוד ואנשי יח"צ), משלחת המשלבת בית חולים שדה ומומחים כמו מהנדסים, מומחי תשתיות, מים וכו', או משלחת חילוץ, וגם אם זו משלחת חילוץ באיזה סדר גודל היא תהיה".
חיים אוטמזגין בטורקיה, צילום יחידת החילוץ הארצית
בסופו של דבר, יצאה משלחת שמנתה כ-130 קצינים וחיילים, כולם בעלי הכשרה בתחום החילוץ. המטוס המריא ב-1:00 בלילה מבסיס נבטים שבנגב ורצה לנחות בשדה התעופה הקרוב ביותר לאזור האסון. אולם, בשל המצב השדה הטורקי היה מושבת והמשלחת הופנתה לשדה מרוחק יותר. גם שם נאלץ המטוס הישראלי לחוג באוויר במשך כשעה וחצי עד שקיבל לבסוף אישור נחיתה. המשלחת על ציודה נחתה באדנה, עיר הנמצאת על הנייר במרחק של שלוש שעות נסיעה מאזור היעד של המשלחת הישראלית. בפועל, הנסיעה לשם, בדרכים של טורקיה, ארכה כ-10 שעות.
אוטמזגין מספר שכאשר המשלחת הגיעה ליעד היא חיפשה מקום להקים בו את המחנה שלה וגילתה שגם זה לא פשוט, מכיוון שהמקומיים תפסו את השטחים הפנויים על מנת להתגורר בהם בעצמם בשלב זה. לבסוף, נמצא מקום למשלחת. "במקביל להקמת המחנה, המחלצים כבר התחלקו לשתי קבוצות ויצאו לאזורים שמהם נשמעו קולות של אנשים חיים", מספר אוטמזגין. "הצוות שלי קיבל משימה לחלץ שני בני זוג. הצלחנו לתקשר איתם בצעקות. עברו הרבה שעות עד שהצלחנו לקדוח חור. תוך כדי זה אנחנו שואלים אותם אם הם שומעים את הקידוח כדי לכוון את המנהרה שתהיה קרובה אליהם. בשלב מסוים הם אמרו שהם שומעים את הקידוח ורואים אור מצד ימין. הבנו שצריך לחפור בכיוון ימין. המשכנו עד שראינו אותם, שוכבים אחד מעל השני, כשהבעל למעלה. נתנו להם מים והבנו שתהיה בעיה בחילוץ. הרגל של הבעל הייתה לכודה מתחת לקורה והתחיל נמק. רופא שהגיע אמר שאין ברירה אלא לקטוע את הרגל אחרת הנמק יתפשט. במקום עשו לו הרדמה וקטעו לו את הרגל וחילצו אותו. רק אחרי זה אפשר היה להתפנות לחילוץ האישה, שחולצה כשש שעות אחריו. במקביל הקבוצה השנייה הצליחה לחלץ בחיים ילד ואמא. ב-24 השעות הראשונות שלנו בטורקיה כבר חילצנו ארבעה אנשים חיים".
חיים אוטמזגין בטורקיה, צילום יחידת החילוץ הארצית
בסופו של דבר, הצליחה המשלחת לחלץ 19 אנשים בחיים, בין השאר באמצעות ידע, ניסיון וטכנולוגיית שטח מיוחדת שפותחה ביחידה, של מודיעין משולב, אשר עובדת על העיקרון של זיהוי המקום המשוער שבו לכודים האנשים במקום לחפור בכל השטח. "המספר הזה הוא תקדים ביחס למשלחות ישראל בעבר", אומר אוטמזגין, "אבל גם הישג לעומת כל המשלחות האחרות, שכל אחת מהן הצליחה לחלץ 3, 4, 5 אנשים. זה תרם מאוד לדימוי של ישראל. בנוסף, הקפדנו מאוד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים ולא להתנשא מעליהם. לא פעם היינו מגיעים עד קרוב ללכודים ואז נותנים לכוחות המקומיים לעבור אותנו על מנת שהחילוץ הסופי יהיה שלהם. בסופו של דבר, אנחנו עוזבים והם נשארים והיה לנו חשוב להעצים אותם".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוצים להישאר מעודכנים?
עם זאת, למרות כל ההצלחות אחת החוויות שאוטמזגין זוכר היא המשימה המיוחדת באנטקיה, הנמצאת במרחק של כ-6 ק"מ מהגבול הסורי. קבוצה של כ-25 אנשים מחברי המשלחת, כולל אנשי אבטחה, יצאו לשם על מנת למצוא ולחלץ את הגופות של ראש הקהילה היהודית במקום ואשתו. המשפחה ידעה שהם נהרגו, אבל ביקשו מממשלת ישראל סיוע בהבאת גופותיהם לקבר ישראל. "זו הייתה משימה מאוד מורכבת", אומר אוטמזגין. "נסענו שש שעות לאזור שהוא מאוד עוין, אזור מוסלמי רדיקלי. לא יכולנו לקחת הרבה ציוד או כלים ולא היה לנו מודיעין. זו הוגדרה משימה ל-20 שעות והיה לנו ברור שאנחנו עובדים ברצף ללא שינה. הגענו בחושך. אחרי 11 שעות מצאנו את גופת האישה, אבל לא הצלחנו למצוא את גופת הגבר. אחרי יותר מ-24 שעות כמעט נשברנו. אבל אחרי 30 שעות מצאנו אותו סוף סוף. במקום עשינו להם טקס אשכבה קצר ולאחר מכן הגופות הועברו לאיסטנבול לקבורה יהודית".
עבדתם בתנאים מאוד קשים. איך מתמודדים עם זה?
"נכון, התנאים היו מאוד קשים. הטמפרטורה נעה בין מינוס אחת למינוס שמונה מעלות. לא היו תשתיות של מים וחשמל. השירותים היו מעין כיסא עם שקית באוהל. בימים הראשונים לא התקלחנו עד שהביאו לנו מתקן מאולתר וכבאיות היו מביאות לנו מים למקלחת. בימים הראשונים אכלנו אוכל ממנות קרב ואחר כך הביאו טבחים שניסו לבשל בתנאים המאולתרים. עבדנו שעות ארוכות בלי שינה ואוכל, אבל לא הרגשנו את זה כי הייתה לנו מטרה. לא היו תלונות ולא הרגשנו שום דבר מעבר למשימה, לא נתנו לתנאים האלה לעצור אותנו".
חוץ מזיכרונות הביא איתו אוטמזגין עוד מזכרת אחת לא צפויה. כשסיימו לחלץ את גופות ראש הקהילה ואשתו באנטקיה ניגש אליהם אדם ובידו מפתחות בית הכנסת של המקום. אוטמזגין: "הוא אמר שהוא נשאר לבד ואין בשביל מי להשאיר את בית הכנסת. את הספרים כבר הוציאו ושלחו לאיסטנבול בתחילת השבוע, אבל נשארו בבית הכנסת עוד שתי מגילות עתיקות בנות כמה מאות שנים. הוא נתן לי אותן ואמר 'אין לנו יותר קהילה'. לקחתי את המגילות והן אצלי. דיברתי עם שליח חב"ד באיסטנבול. הוא צריך להגיע לארץ ונחשוב ביחד איך נשמר את המגילות ונעשה זיכרון לקהילה".
