"התעוררתי בתוך טנק ולא ידעתי אם הוא שלנו או של החיזבאללה"

בניגוד לתדמית המצחיקן שהוא יצר לעצמו, יש אירוע אחד בחייו שחוזר ורודף את אלדד שטרית (31), אירוע שבגינו הוא בטוח שהפך להלום קרב. אחת התקופות הקשות בחייו הייתה בגיל 18 כשהתגייס לגולני – גם בשל העובדה שלא נהנה משירותו הצבאי ("שנאתי כל רגע"), וגם בגלל שבשנת 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה.

"התגייסתי שנה לפני כן בשנת 2005 לגולני", הוא מספר. "השירות והמלחמה היו כל כך טראומטיים עבורי, שאחרי שהשתחררתי פשוט עזבתי הכל בצד וסירבתי במשך שנים לפגוש אנשים ששירתו איתי. זה החזיר אותי לתקופה הגרועה בחיי. עד היום אני לא מבין איך הסכמתי להישאר בגולני ולא לברוח מכל זה. לא היה לי אומץ לומר 'זה לא בשבילי' ולעזוב. ממש כמו אותו הפחד שבמשך שנים השאיר אותי בדת. לקראת סוף המלחמה איבדתי את ההכרה. היו לנו 48 שעות קשות, חשופים בחוץ, בלי הרבה אוכל וכמעט ללא צל. היינו צריכים ללכת 40 קילומטר. אני זוכר שאחרי חמישה קילומטרים נפלתי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך טנק. לא ידעתי אם זה טנק שלנו או טנק של החיזבאללה. כשאתה בתוך טנק אי אפשר לתקשר עם יתר האנשים שבטנק ולכן גם לא ידעתי איפה אני. זה משהו שמלווה אותי עד היום".

בתחילה ניסה שטרית לנסות לפעול מול הצבא כדי שיכירו בו כהלום קרב, אבל מר מאוד התייאש. "ניסיתי בתקופה שאחרי הצבא למלא טפסים וזה כל כך מייאש", הוא מסביר. "צריך להביא אנשים מהשירות שיעידו וכל התהליך הזה הוא כל כך מתיש שפושט ויתרתי. במשך תקופה הייתי בטיפול פסיכולוגי והיום אני חושב ורוצה להאמין שזה מאחורי".

בהופעות שלך אתה מתייחס לצבא?

"שום מילה".

לגנוב משלום אסייג

אז הכירו את שטרית, איש מצחיק עם ניגודים. הוא גדל כבן בכור בבית דתי, הוריד את הכיפה, חזר הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה וחווה לא מעט אכזבות בקריירה המוזרה שבחר לעצמו. אבל היום הוא מופיע כמעט מידי ערב ולא מתבייש להודות שהסטנד-אפ הוא אחד הדברים הכי חשובים בחייו. מי שראה אותו למשל משכיב מצחוק חדר שלם בסטנד אפ על "משחקי הכס", יודע גם למה.

"זה הדבר הכי מדהים בעולם", הוא מגלה. "אני לא חושב שיש משהו שמשתווה אליו, ואני אומר זאת בתור אחד שעבר דברים מרגשים בחיים. זה ממש לוכד את כל ההוויה של הקיום שלך. זה משנה את איך שאתה מסתכל על העולם, כי כל דבר הופך להיות פוטנציאל לחומר. הסטנד-אפ משתלט לך על החיים במאה אחוז".

האם הוא גם מצליח להתפרנס מהתחום? בגדול זה אפשרי, הוא מודה, אבל זה תהליך לא פשוט. "צריך להופיע הרבה מאוד כדי לייצר הכנסה קבועה מסטנד אפ", הוא מסביר. "צריך ליצור מופע יחיד שיהיה טוב וימשוך אנשים, כי אם לא מכירים אותך דרך הטלוויזיה ואם אין לך סרטונים ויראליים באינטרנט, אז גם אם אתה מדהים, אף אחד לא יידע על זה. לגביי, ככל שעובר הזמן אני מרוויח יותר ויותר מסטנד-אפ אבל עדיין לא גיבשתי מופע מלא. כיום אני מופיע עם אחרים בערבים משותפים או כמופע חימום לסטנדאפיסטים שיש להם מופע יחיד. האמת, אני ממש סופר את הימים כדי שהסטנד אפ יהיה רק העיסוק המרכזי שלי".

שלום אסייג

קריירת הסטנד אפ שלו החלה דווקא עם קטע שגנב משלום אסייג בגיל 17. "הפעם הראשונה שראיתי סטנד אפ היה בגיל 8 ביום העצמאות. אני לא זוכר מי היה הסטנדאפיסט, לדעתי יעקב כהן. אני זוכר שנדהמתי מהפורמט. כשיצא מופע של שלום אסייג ראיתי אותו בערך 100 פעם. בישיבה הייתי מחכה רבנים וצוחק על כולם. הפעם הראשונה בה הופעתי באמת הייתה בישיבה בערב כשרונות של כיתה י"ב. הייתי חייב כסף והבטיחו 500 שקל למי שיזכה במקום הראשון. לפני כן הלכתי למופע החדש של שלום אסייג, הקלטתי את ההופעה בטלפון ישן, שיננתי 20 דקות מתוכו בעל פה. עליתי להופעה מול 500 צופים בישיבה וזכיתי במקום ראשון עם קטע שלא היה שלי. 10 שנים אחרי זה הלכתי לראשונה להופיע בבמה הפתוחה של הקאמל קומדי קלאב והייתי גרוע מאוד. חשבתי שזה לא בשבילי וזה פשוט ריסק אותי. כל הציפיות שלי התנפצו. חודש אחרי זה דיבר איתי חבר שארגן ערב סטנד אפ לאנשים שכותבים ברשת בשם 'קורעים רשתות', והוא החזיר לי את הביטחון העצמי. מאז אני מופיע כמעט בכל יום. בגלל שהתחלתי יחסית מאוחר אני רוצה לפצות על כך ובגלל זה אני מופיע כמעט כל ערב".

להצחיק את הגרמנים

בפתח תקווה שטרית מתגורר מזה כחודשיים. לפני כשנתיים התחתן עם לבנת ועוד כמה חודשים הוא צפוי להפוך לאבא. את אשתו הכיר לקראת סוף שירותו הצבאי. היא גם חוזרת בשאלה שגרה בסמוך אליו בזיכרון יעקב. היום הוא עובד היום בתחום הניהול של מדיה חברתית.

"אני מרוצה מאוד מפתח תקווה", הוא מצהיר. "זה אמנם מרחיק אותי מתל אביב ודורש יותר מאמץ להגיע להופעות, אבל כשזה מגיע לסטנד-אפ שום דבר לא עומד בדרכי – בטח לא 20 דקות באוטובוס".

לדבריו 0אחת ההופעות הטובות שלו הייתה דווקא הופעה בברלין, אותה הוא מתאר כחוויה לחיים. "טסתי עם אשתי בחודש אוגוסט לפני שנה לברלין", הוא מספר. "התנאי שלי עם לבנת ועם עצמי היה שאני מופיע שם, כי אם אני לא מופיע שבוע אני ממש מאבד את זה. סיכמנו שאני הולך לבמה פתוחה באנגלית. בדקתי איפה יש במה פתוחה ליד המלון ולא היו לי יותר מידי ציפיות. חשבתי שיהיו 20-30 איש אבל באולם ישבו 100 איש בערך, במה מדהימה וההופעה שם הייתה אחת טובות שהיו לי. כשסיימתי בא אלי המנהל של המקום ושאל אותי אם יש לי מופע שלם ואמרתי לו שיש לי מופע של בערך 40 דקות. הוא הזמין אותי לחזור. חזרתי לשם בחודש ינואר לבדי ושוב הופעתי בברלין באנגלית. היו שם הרבה תיירים, בהם גם ישראלים, וזו הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי. מאז עוד לא חזרתי לשם שוב, כי בסטנד אפ צריך טווח של כמה חודשים במקום חדש, אני חושב שבחורף הקרוב אני אחזור לשם שוב".

בניגוד לתקופת השירות הצבאי, עליה שטרית מעדיף שלא לדבר בהופעות שלו, על החזרה בשאלה והגדרתו כדתל"ש (דתי לשעבר) הוא דווקא מספר לאחרונה הרבה על הבמה. מהדת החל להתרחק בהדרגה. הוא גדל ביישוב כפר חסידים בבית מזרחי מסורתי שהדת היא חלק מרכזי בו. כשהיה בן 3 עבר למינסוטה בארצות הברית בשל לימודיו של אביו ובגיל 6 חזר לישראל. מאז בכל קיץ שב למחנה קיץ שבו עבד אביו בארצות הברית.

"החודשיים האלו בשנה היו הדבר שבשבילו חייתי כל שאר הזמן", הוא מספר. "בגיל 15 עברנו לזיכרון יעקב, ואני כבר הייתי בפנימייה בישיבה תיכונית בכפר הרא"ה והייתי בא הביתה רק בשבתות. אני לא חושב שהייתי אי פעם באמת אדם דתי. תמיד ניסיתי להתחמק מזה. לא יודע אם לומר אם זו הייתה העמדת פנים, אך לא באמת הייתי שייך לחברה הזאת. אני חושב שבגיל מאוד מוקדם נמשכתי לתרבות ולקומדיה שהם פורצים את גבולות הדת ומעודדים מחשבה עצמאית. אני הרגשתי שהדת קיבעה אותי למקום שלא עשה לי טוב. הרגשתי שונה מאוד מכל האנשים שגדלתי איתם. הסתכלתי על דברים אחרת וראיתי דברים שונים מהנורמה של החברה הדתית, שבה הכל מוגדר וברור ויש חוקים שצריך ללכת לפיהם מהרגע שאתה קם בבוקר ועד הרגע שאתה הולך לישון".

אלדד שטרית. צילום גדי ארז

לחזור בשאלה

בשאלה הוא חזר רק אחרי הצבא. "התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן וגרתי במעונות. בגלל שזו אוניברסיטה דתית אז הייתי מחויב לשים כיפה. זו הייתה התקופה שגם התחלתי לחלל שבת ועדיין הייתי הולך עם כיפה בגלל האוניברסיטה. רק בסוף התואר השני שלי הרגשתי בנוח להוריד את הכיפה. לפני כן הייתה תקופת הביניים שהכיפה הייתה בכיס. בסוף התואר, בערך בגיל 25, הפכתי להיות אדם חילוני. אני לא שומר בכלל על המסורת. כלום. לא יכול להתקרב לבתי כנסת. גם שאחי התחתן והייתה שבת חתן לא הצלחתי להיות שם אפילו דקה. בגלל שזה היה תהליך מאוד הדרגתי אז גם המאבקים במשפחה היו הדרגתיים – קודם כל זה לא לקום בשבת לבית כנסת, ואחרי שעזבתי את הבית אז כבר הרגשתי בנוח לפרוק לגמרי הכל. במשפחה לא החרימו אותי ואני נוסע פעם בכמה שבתות הביתה ובחגים. יש לנו קשר מאוד בסיסי".

איך אתה מתייחס לזה בהופעות שלך?

"אני חושב שכשאני מדבר על זה יוצא ממני משהו מאוד אותנטי שמייחד אותי מסטנדאפיסטים אחרים. הכוונה היא כמובן לצחוק על זה. אני מספר למשל על זה שאמא שלי מנסה להחזיר אותי לדת בכל מיני אמנות טפלות. למשל היא אומרת שתפילין יתנו לי פרנסה טובה, אז מכרתי את התפילין שלי ואלו באמת היו 2,000 השקלים הכי קלים שעשיתי. או למשל שלומדים רק עם בנים משהו במוטיבציה הולך לאיבוד כי אין את מי להרשים. אצלנו בכיתה כשמישהו היה משתתף בשיעור אז היינו צוחקים עליו ואומרים: 'את מי הוא מנסה להשכיב, את מתנאל?'".

אז יש אלוהים?

"אני לא מתעסק בזה. במהלך הנעורים שלי זה העסיק אותי מאוד. בשלב מסוים מצאתי את הדברים שעושים לי טוב בחיים וזה כבר לא מעסיק אותי. בין אם כן ובין אם לא, זה כבר לא פונקציה בחיים שלי".

טוב, אז ספר משהו מצחיק שקרה לך.

"הלכתי לראות סרט עם אשתי בקניון לפני חודשיים, ואחרי הסרט היא הלכה לשירותים. אני לא יודע למה, אולי כי אני עדיין ילד קטן, התחשק לי להפחיד אותה. נכנסתי להתחבא בתא הצמוד אליה בשירותים, ואיך שראיתי דמות צעקתי לה 'בו'. היא הסתובבה וזו לא הייתה אשתי. באותו הרגע ברחתי מהשירותים ומהקניון ולא הראיתי שם את הפרצוף שלי יותר".