יש את ירושלים, בירת ישראל הנצחית, יש את תל אביב שהיא בירת הבילויים, יש את אילת שהיא בירת החופש. ויש את ראש העין, עם התואר המכובד בירת הזמר הים תיכוני של ישראל. וראש העין היא כזו עוד הרבה לפני שהפכה לעיר, ועוד הרבה לפני שחלמו בה על 50,000 תושבים. זמרים ומוזיקאים גדולים כמו ניסים גרמה, יואב יצחק, אביחי מליחי, ישי לוי, נתי לוי, ציון שרעבי, שלום צברי, תומר צבר, גבי פרחי, אהרון ירימי, אבנר כהן, ועוד רבים ואחרים, חלקם ותיקים, חלקם צעירים יותר, נולדו בראש העין, כבשו את הבמות ואת רשימות הפלייליסט וצברו קהל מעריצים נאמן.
נדמה שהדברים הבאים של ניסים גרמה האחד והיחיד, זמר ויוצר מוערך, מבטאים יותר מכל את הקשר ההדוק בין העיר לזמר הים תיכוני. "היום, בכל בית בראש העין תמצאי לפחות זמר ים תיכוני אחד, ואם תעברי ביום חמישי בין הבתים תשמעי שמכל חלון בוקעת שירה ואפילו קריוקי, כי זה לא משנה מה המטרה, אצלנו בראש העין זה קודם כל העיקר לשיר", אומר גרמה. "כולם אוהבים לשיר כי כולנו ספגנו את זה במדרכות של העיר ובאוויר של ראש העין".
פסטיבל תימנה 2017. צילום:שמשון דודפור
ראש העין הוקמה בסוף שנות הארבעים, לאחר מלחמת העצמאות, על ידי עולים מתימן שעלו ארצה במבצע "כנפי נשרים". דרך ארוכה עברה העיר עד שהגיעה לרגע בו היא מציינת ברוב כבוד והדר את נקודת הציון של 50,000 תושבים. במשך שנים היא התהדרה ומתהדרת במספר הגדול של הזמרים והיוצרים הים תיכוניים שיצאו ממנה. "ראש העין היא כור היתוך של כולם אבל בעיקר של תימנים. כשהם רק הגיעו לכאן בשנות ה-50 אז ראש העין הייתה קטנה ואינטימית, כולם הכירו את כולם השפיעו על כולם. כנראה גם שזה גנטי, שיש לכולנו קול יפה, כי באמת רבים כאן שרים יפה ובעיקר דואגים למורשת של התרבות התימנית", אומר בגאווה אביחי מליחי, זמר ויוצר, יליד העיר. ואכן, שימור מורשת יהדות תימן והזמר התימני הפכו לחלק בלתי נפרד מצביון העיר וכעדות לכך ניתן לראות למשל את המפעל המבורך והמצליח של פסטיבל תימנה למוזיקה ים תיכונית שמתקיים בעיר כבר שנים (השנה התקיים פסטיבל תימנה ה-16) בחול המועד סוכות ומארח את מיטב אמני הזמר והמוזיקה הים תיכונית, כשחלק ניכר מהאומנים המופיעים בפסטיבל נולדו בעיר.
אז איך זה קרה שדווקא ראש העין מייצרת כל כך הרבה זמרים ויוצרים מצליחים והפכה לבירת הזמר הים תיכוני? ניסינו להבין את זה בעזרת כמה יוצרים וזמרים שגדלו בעיר.
"כולם פשוט אוהבים לשיר"
אביחי מליחי בן ה־55 הוא מוזיקאי וזמר שנולד וגר עד היום בראש העין. כבר בימי בית הספר החל לשיר בטקסים ובהופעות ולמד לנגן על מגוון כלים. "אני שר מילדות, עוד מימי בית הספר היסודי 'אוהל שלום'", מספר מליחי. "הייתי שר בהופעות, בטקסים, במקהלות וגם למדתי לנגן על גיטרה, בוזוקי וקלידים. אחד הזיכרונות שלי הוא מהתקופה בה למדתי לנגן על גיטרה. כשלמדתי לנגן גיטרה, אז אהרון ירימי, זמר מצליח בפני עצמו, שהיה שכן שלי קיבל ציוד הגברה כדי שישיר ובגלל שהמרפסות שלנו נשקו זו לזו אז הוא שר ואני ניגנתי וככה גם יכולתי להתאמן על הנגינה שלי" אומר מליחי. מעבר להיותו זמר ונגן, מליחי כתב שירים רבים גם עבור אמנים רבים בז'אנר, כמו אייל גולן, רגב הוד וחיים משה. הוא הופיע עם אמנים ידועים בהם זוהר ארגוב ואף שיחק בתפקיד גבי בעונה הראשונה של הסדרה "מתים לרגע" ובסרט "מקום בגן עדן". לאחרונה מליחי יוצא בסיבוב הופעות בשם "החלומות שלי" עם הזמר נדב ביטון, הופעה אינטימית שמשלבת בין חומרים מקוריים לקאברים מוכרים.
אביחי מליחי. צילום אילן חתוכה
את אלבום הבכורה שלו הוציא מליחי בשנת 2000, לאלבום קראו "פלא טבעי", כשאת מילות השיר הראשון באלבום, "פלא טבעי", כתבה ניצולת השואה ורה קריגל. "חלום של כל זמר זה להוציא דיסק או לכל הפחות לשחרר סינגל ואצלי זה קרה בזכות ורה קריגל, ניצולת שואה שפגשתי במקרה בחנות לצרכי צילום בעיר", מספר מליחי. "אשכנזים ותימנים זה הרי שני עולמות שונים ולמרות זאת התחברנו יחד. תחילה היא נתנה לי את מילות השיר 'פעמוני צלצל שלום' והייתה מרוצה מהלחן שלי כשהקלטתי אותו באולפן ביתי מצ'וקמק, וככה נרקמה החברות בינינו. הקלטנו יחד את השיר הזה בערבית, אנגלית ועברית, השיר הפך להמנון השלום והשתתפו בו הזמר יואב יצחק, אהרון ירימי, ששי יעיש ורבים וטובים. ובגלל שזה הלך כל כך טוב ורה השקיעה באלבום שלי מכספה. אבל את החשיפה הראשונה שלי קיבלתי עם השיר שכתבתי לפיני חדד, 'לא לבד' ומשם טיפסתי למעלה, לא למעלה מדי אבל בסדר".
לאורך הדרך וגם כיום מליחי נאלץ לפעמים לוותר על המוזיקה שלו ולעבוד בעבודות שונות כדי להשלים הכנסה, כמו למשל ללוות הסעות של ילדים. "להיות זמר זה לא פיקניק", הוא אומר, "היו תקופות שנאלצתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות וזה גמר אותי כי אותי מעניינת רק המוזיקה. לכן אני גם לא מנוהל על ידי סוכן כי זה עולה כסף. אין מה לעשות, כדי להצליח בתחום שלי צריך להשקיע עשרות ומאות שקלים, צריך יח"צ וסוכן והאמת היא שכאשר סופסוף היה לי כסף אז העדפתי להשקיע אותו בילדים. אני גם באופי שלי מעט ביישן, אני לא מהזמרים ששופעים בהופעות גדולות ומעדיף הופעות קטנות יותר, אינטימיות יותר. אני מודה שזה בעוכרי כי בימינו אם זמר הוא לא פוזאיסט או דאווינר אז יותר קשה לו להצליח".
אביחי מליחי. צילום אבירז רז
אז למה ראש העין היא בירת הזמר הים תיכוני?
"ראש העין הייתה מאז ומעולם בירת הזמר המזרחי. קחי חתך של משפחת לוי ותראי שיש לפחות שבעה זמרים במשפחה בעיר, כמו למשל בן הכיתה שלי ישי לוי. ויש זמרים רבים ומוכרים כמו יואב יצחק, ציון שרעבי, ניסים גרמה. ריבוי הזמרים בעיר נובע קודם כל מהאווירה שהייתה כאן. האוכלוסייה של ראש העין של פעם הייתה חמה וזו עיר קטנה שכולם השפיעו על כולם. גרנו בסמיכות וכולם פשוט אוהבים לשיר. ובגלל שלא היו מקומות לחזרות אז כל החיים היו ברחוב וככה הינו מנגנים אחד אצל השני בחצר, מושפעים אחד מהשני וכל הזמן שוחים באותה מוזיקה ובאווירה מוזיקלית".
"היינו הפנתרים השחורים של המוזיקה התימנית"
ציון שרעבי בן ה־63 הוא מוזיקאי, מלחין וכותב שנולד וגר עד היום בראש העין. הוא מוזיקאי שכתב לא מעט שירים מוכרים שככבו בתחנות הרדיו השונות, שירים כמו "אדם שחקן" של זוהר ארגוב, "ילדונת" של ישי לוי, "סוכר" של נתי לוי, "שמור אותי" של מרגלית צנעני, "להיות זמר" של חיים משה והיה אמור להיות סלב מפונק שנח על זרי דפנה ותמלוגים. כיום שרעבי עובד על אלבום חדש של זמר בשם תומר צבר מראש העין. הסינגל הראשון מהאלבום מוקדש לאהובה עוזרי ז"ל, נקרא "שיר לאהובה" והושמע בכל רשתות הרדיו. "אני לרוב בוחר שלא לשיר ושר רק לסקיצות כדי שהאמן יבין מה כוונת המשורר ואני מעדיף לכתוב כי זה חלק ממני. הכתיבה שלי ישראלית, כי זו הארץ שבה אני חי. אני לא מזהה את השירים שלי כמזרחיים דווקא כי המוזיקה שלי היא תערובת של כל מה שגדלתי עליו, מורשת תימן, ישראל והכל יחד ולכן אני עוסק במגוון נושאים של אהבה, החיים עצמם, דור ההמשך ועוד. בכל שיר יש כמובן משהו מתוכי שמתחבר אלי ולעבר שלי באופן גלוי או סמוי".
ציון שרעבי. צילום פרטי
שרעבי אומר כי המוזיקה הייתה בדמו עוד בילדות כשבכל חצרות הבתים הייתה מוזיקה, ובאירועים השונים הוא היה מביט בהערצה על הזמרים ששרים. "פעם, אירועים כמו חתונה היו מתקיימים בחצרות של ראש העין", הוא מספר. "הייתי מקשיב למוזיקה ולזמרים שם והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב שירים. השירים הראשונים שלי נכתבו בתימנית, אי אז בשנות ה-70. רק מאוחר יותר עברתי לכתוב בעברית. כתבתי לזמרים רבים אבל רק השירים שכתבתי לישי לוי וההצלחה הגדולה שלי אז שמו אותי על המפה והביאו אותי לכתוב לזוהר ארגוב".
שרעבי מדבר על הקשיים להיכנס לפלייליסט. "אם היו משמיעים את השירים שכתבתי אז לא הייתי צריך לעבוד יום נוסף בחיי", הוא אומר. "אבל פשוט לא השמיעו אותם. היה מאוד קשה עד בלתי אפשרי לחדור לרדיו ולטלוויזיה עד שהחלטנו לעשות מחאות על כך. בשנות ה-80 קיימנו הפגנה מול רשות השידור בירושלים תחת שלג כבד במחאה על כך שלא משמיעים את השירים שלנו ואיתנו הפגין גם ג'קי מקייטן שכמעט קפא למוות. אחר כך הלכנו למשרדי הטלוויזיה בתל אביב וכשסירבו לפתוח לנו את הדלת אז זרקתי אבן על אחת הדלתות. היינו למעשה הפנתרים השחורים של המוזיקה התימנית. אני מטבעי אדם שלוחם על זכויותיו ושורד הכל. בצעירותי נלחמתי על חיי, הסתבכתי, עסקתי גם בנגרות כדי לשרוד ועברתי הכל רק כדי להגשים את המוזיקה שבי, ואני חושב שהצלחתי ואני עדיין בעשייה ותמיד אכתוב ואעשה מוזיקה".
אז למה ראש העין היא בירת הזמר הים תיכוני?
"משתי סיבות עיקריות: תורשה ואווירה. תמיד הייתה בראש העין אווירה של זמרה, איפה שלא נוגעים שומעים את השירה הזאת. למשל בבתי הכנסת שקיימים משנות ה-50 ועד היום, הייתה מעין תחרות שירים לא מוכרזת של מי יבצע את הקריאה בתורה טוב יותר. אנשים ממש היו מתאמנים בבית על איך לקרוא את התורה שזה כמובן פיוט לשמו עם מנגינה מכובדת שמעידה על כישוריך. המוזיקה הייתה בכל מקום, ברחוב, בבית הכנסת, בבית ובחצר. וגם, אין מה לעשות, זה עניין תורשתי, לתימנים יש קול יפה וזה עובר מדור לדור".
"אנשים ממש למדו לשיר פיוטים"
איתמר פינחס בן ה־67, מנהל שדה התעופה בהרצליה, הוא גם שדרן ועיתונאי שפועל לשימור המוזיקה של יהדות תימן למען הדור הבא. הוא נולד, גדל וגר גם כיום בראש העין ונחשב לאנציקלופדיה מהלכת של המוזיקה התימנית, והוא העלה במו ידיו למעלה מ־900 שירים של יהדות תימן ליוטיוב, שירים שהשיג בעוברו מבית לבית, תרגם מערבית לעברית והכל למען הנחלת המורשת של יהדות תימן לדור הבא.
"תמיד דאגתי לשמר את מורשת יהדות תימן בכל המדיות השונות בהן נגעתי, עיתון, רדיו טלוויזיה", מספר פנחס. "בשנות ה-70 הייתי עורך מקומון בשם 'ציון דרך' של ארגון הסטודנטים של ראש העין ובהמשך עברתי לעיתון 'פתח תקוה' של ידיעות אחרונות, שם עבדתי במשך שלוש שנים וסיקרתי את ראש העין. ב־1983 הקמתי עיתון משלי וקראתי לו 'קו אור', עבדתי שם כעורך עד שהגעתי לתפקידי הנוכחי כמנהל שדה תעופה של הרצליה ב־14 השנים האחרונות".
איתמר פנחס. צילום פרטי
הוא הוציא שני ספרים על ראש העין – "סיפורי ראש העין" ו־"סיפורי תחזינה (מתימנית: לשבת בחברותא וללעוס גת)", שמתארים דמויות מראש העין. בהמשך, ב־1997 התבקש לשדר תכנית על יהודי תימן ברשת א', אך לא מצא מספיק חומרים לתכנית והחל לחפש אחריהם. "במשך שלוש שנים אספתי תקליטים מבתים של אנשים שכבר לא היו להם פטיפונים והעברתי אותם למדיה דיגיטלית, לדיסקים ובכך למעשה שימרתי את המוזיקה התימנית. הצלתי את השירים. כדי שאתרגם את השירים נכון, למדתי בין השנים 74-76 לימודי ערבית בבר אילן. הגעתי לאוסף של 950 שירים שהעליתי לרשת. השירים האלה שאספתי מגוללים היסטוריה של קהילה שלמה. יש בהם את תולדות אבותינו, לומדים למשל על גלות יהודי תימן שהוגלו לשנה ושבזי היה בין הגולים שחלק מהם מתו מרעב וחוסר מים. לומדים למשל על הרעב שהיה בצנעה ב־1904 כי הטורקים הקיפו את העיר. לכן היה חשוב לי לאסוף כל פיסת מידע אפשרית על העיר הזו".
רוצים להישאר מעודכנים?
גם פינחס מתייחס לשנים הארוכות בהן הזמרים הים תיכוניים לא הושמעו כמעט בתחנות הרדיו. "מאז ומעולם, משנות ה-50, פשוט קופחנו והמוזיקה הזו לא הושמעה ברדיו אבל בהחלט שגשגה ברחוב. המצאת הקלטות היא זו שהפכה את הזמרים האלה למה שנקרא 'זמרי קסטות' הראשונים בארץ, שנמכרו במיליונים. זה יצר מצב למשל שזמר כמו ישי לוי, שהיה מוכר ברחוב ומכר קלטות במיליונים, לא הושמע אז ברדיו. זה אומר שהרחוב הכיר אותם אבל העם לא משום שהם שלא הושמעו. רק בשנות ה-80 החלו להשמיע את המוזיקה הים תיכונית התימנית בטיפין טיפין. רק ב־20 השנים האחרונות כבר הטשטש הגבול בין זמרים מזרחיים למה שנקרא שירה ארץ ישראלית. מבחינתי זה אבסורד ומעליב את העורכים דאז של רשות שידור, שהיו אנשים בינוניים שלא הצליחו להבין את ערך השירה שלנו. ממש כמו הסיפור של הזמר ג'ו עמאר שבקושי השמיעו אותו בארץ ועזב בעלבון גדול את ישראל לאמריקה".
אז למה ראש העין היא בירת הזמר הים תיכוני?
"אמנים רבים מהז'אנר הים תיכוני הגיעו מראש העין ולרוב זה בזכות הפיוטים וה'מורי'. בראש העין הותיקה היו בערב 130 בתי כנסת ומכולם נשמעו פיוטים. אנשים ממש למדו לשיר פיוטים והתאמנו על כך בבית. כולנו גדלנו על זה ולכן זה ממש טבעי שמי שגדל כך יהפך לזמר וגם מי שלא הפך לזמר או מוזיקאי לרוב יש לו קול יפה של זמר. מרבית האורים ותומים של הזמר התימני באו מכאן, אם זה הזמרים מהדור הוותיק שהגיעו לראש העין בשנות ה-50 – סעדה אל עמיא שהייתה אומנית בשירת נשים, שרה כוכלני, יהודית עמרם, רחל זהבי, יחיא עווד, אהרון כ'וועי, אהרון צעדי, דויד סעדי, שלום צברי, אהרון עמרם. ויש גם את הדור החדש שגדל על ברכיהם ושמע את שירתם בעיר, זמרים כמו ישי לוי, נתי לוי, יצחק לוי, יצחק גיאת, יואב יצחק, גבי פרחי, אהרון ירימי, אבנר כהן. והשפעה גדולה נוספת הייתה ה'מורי'. כל ילד שהיה בבית ספר יסודי הלך לאחר שעות בית הספר ל'מורי' שהיה כמו חינוך משלים ללימוד קריאה והוא לימד אותם תפילות וניגונים. כך שהם נחשפו למוזיקה התימנית מגיל שלוש".
"בכל מקום שבו תלכי בראש העין יש זמר תימני"
לא צריך להציג יותר מידי את יואב יצחק, זמר ויוצר מוכר ומצליח, שגם בגיל 60 ממלא אולמות בהופעותיו. גם יצחק נולד וגדל וגר גם כיום בראש העין. לקח לו בתחילת הדרך כעשר שנים לפרוץ החוצה לתודעת הציבור הרחב, כשבמהלך שנים אלו הוא עבד כזמר חתונות וכזמר חימום במועדונים. "יש לי ניסיון של 40 שנה על הבמה, כשעד היום הוצאתי 15 אלבומים", מספר יצחק. הוצאתי כל שנתיים אלבום כי אין לי לאן למהר. כיום אני מקליט את האלבום החדש שלי שיהיה מוכן, כמו שאומרים אצלנו, 'אחרי החגים'. כרגע שחררתי שני סינגלים שלו – 'נשארת לעולם' ו'תודה לך על הכל', שיר שמוקדש לכל הנשים בארץ ובעולם".
יואב יצחק. צילום פרטי
הפריצה הגדולה שלו הגיעה בעקבות האלבום 'זה הזמן לסלוח'. "נקודת הפריצה שלי הייתה לפני 35 שנה", מספר יצחק. "הייתי סולן של שתי להקות חתונות ושרתי במשך עשר שנים בחתונות ואירועים כשאני חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה. ואז הקהל ממש התחיל ללחוץ עלי שהגיע הזמן שאני אקליט אלבום משלי וככה זה היה. הקלטתי את 'זה הזמן לסלוח' ומעז יצא מתוק כמו שאומרים. פתאום הכל השתנה, לאלבום הייתה חשיפה גדולה, הוזמנתי לכל מיני תכניות, והקריירה שלי החלה להתרומם. ערוץ 1 מראה אותך וזה היה הערוץ היחידי, כל המדינה רואה אותך, ובום, אתה נהיה כוכב ומאז ועד היום אני בעבודה. אומרים שלשיר זו זכות ומצווה גדולה וזה אכן ככה, כי כשאני שר אני מקבל את המחמאות הכי יפות בעולם ודרך כך אני מבין שריגשתי אנשים. שירה היא דבר עוצמתי ולכן אני שמח שאני חלק מהעולם הזה ויכול לחיות ממנו".
לדברי יצחק, אם פעם התחרות בין הזמרים הים תיכוניים הייתה קשה, הרי היום היא כמעט ובלתי אפשרית. "פעם לא היו הרבה זמרים ים תיכוניים אז אם כבר הצלחת ופרצת והיית מוכשר אז כולם ידעו עליך ועל הכישרון שלך והייתה חשיפה תקשורתית מקסימאלית. היום המצב הרבה יותר קשה בגלל שכל האופציות פתוחות ולכאורה כל אחד עם מיקרופון מינימלי מעלה שירים ליוטיוב. לכולם יש את החלום הזה של להיות זמר מפורסם ונוצרת כל תחרות הלייקים הזו שהופכת את זה לבלתי אפשרי להצליח. ואז, פעם בכמה שנים המזל נוגע באחד מאותם הזמרים והוא הופך לכוכב. זו תחרות מאוד קשה ואני שמח שאף פעם לא הייתי בתחרות, פשוט עבדתי באופן עקבי ועבדתי קשה מאוד ובדם יזע ודמעות בניתי את עצמי משך 40 שנה, כשעשר מתוכן הייתי הרחק מחשיפה. עובדה שמעולם לא נאלצתי לעבוד בשום עבודה למעט המוזיקה".
יואב יצחק. צילום זאב שטרן – גיליון מיוחד
אז למה ראש העין היא בירת הזמר הים תיכוני?
(צוחק) "קריוקי זה בית הספר הכי טוב לשירה בראש העין. זה נכון וידוע שתימנים קיבלו במתנה איכות קולית וזה עובר מדור לדור. ובגלל זה בכל מקום שבו תלכי בראש העין יש זמר תימני. כמו למשל בקריוקי שיש כאן בכל הבתים ושומעים קולות יפים ביותר. הנה, רק אתמול הייתי חצי שעה באירוע ופתאום שמעתי שני צעירים עם קול מקסים שעושים קריוקי. מבחינתי שניהם עשויים להיות הזמר הים תיכוני הבא".
"בכל בית בראש העין יש לפחות זמר אחד"
כמו יואב יצחק, כך גם את ניסים גרמה אין צורך להציג. גרמה בן ה־66 הוא זמר ויוצר, מגיש תוכניות אירוח ברדיו ובטלוויזיה, שנולד וגר עד היום בראש העין. הוא התפרסם כזמר בסוף שנות ה-70 כשביצע ביחד עם עליזה עזיקרי את השיר 'כי רב להושיע' שהפך ללהיט היסטרי. מאז הוא הוציא תשעה אלבומים, עשרות שירים שמושרים בכל בית וביניהם "סימונה מדימונה", "ציונה", "מלך הקסטות" ועוד. הוא שיחק בסדרת הטלוויזיה "שמש", הגיש בגל"צ את "ציפורי לילה ים תיכוניות" והנחה תוכנית טלויזיה בערוץ הראשון – "ניסים גרמה מארח". ב־2014 אף השתתף בדוקו ריאליטי "בוליווד". בשנה האחרונה הוציא אלבום חדש בשם "עשר". בעוד כחודש הוא יוצא למסע הופעות בארצות הברית, והוא מציג גם תערוכת ציורים שלו. בעתיד, מבטיח גרמה, הוא יוציא גם ספר ביוגרפי על חייו. באחרונה הוא חזר להופיע לאחרונה בהרכב "ניסים גרמה והג'מעה", כשאת חלק מההכנסות הוא תורם למיעוטי יכולת.
ניסים גרמה. צילום רמי זרנגר
"אני זוכר בילדות שלי, כשהיינו הולכים לחתונות אבא שלי ואני היינו שרים את כל השירים. כך גם בערב שבת, בפיוטים בבית הכנסת וככה עברתי קורס פיתוח קול של החיים. החיים היו המורה הפרטי שלי. אבי היה חזן בתימן, אורג שטיחים של המלך, ובארץ הוא ארג שטיחים לרות דיין, אמא של אסי דיין ואני הייתי צמוד אליו. עזרתי לו, הורדתי לו את הנעליים כי אבא זה אבא וככה למדתי ממנו את כל התפילות, הזמרות ואת אהבת האדם שהייתה לו".
גרמה הגיע לתהילת עולם לדבריו ממש במקרה, למרות ששירה הייתה אהבתו הגדולה. "התמזל מזלי", הוא אומר. "כי למעשה כלל לא התכוונתי להיות במקצוע ובטח שלא חלמתי להגיע רחוק. פשוט הייתי שר בשכונה, בנוער העובד, ובכל מיני אירועים, עד שזומנתי לאודישן ללהקת ענבל בשנות ה-70. להפתעתי התקבלתי ואני זוכר ששאלו אותי אם אני יכול לבוא מחר לחזרה עם טייץ. לא הבנתי מה זה וכשבאתי למחרת וראיתי גברים לובשים טייץ והייתי בשוק, הלם תרבותי של ממש. ככה הייתי שש שנים וחצי בלהקה והפכתי לסולן שלה כשהסתובבנו בארץ ובחו"ל. אחר כך כיכבתי בהצגה 'בת המלך' של אורנה פורת וטסנו עם ההצגה לחו"ל ומאז הכל כבר התגלגל לו".
לאורך הקריירה שלו ולמרות ההצלחה הגדולה, גרמה לקח הפסקה ארוכה מהמוזיקה והתמקד בעיקר בטלוויזיה וברדיו. "עשיתי הפסקה של בערך 12 שנים מכל עניין המוזיקה והתמקדתי בעיקר ברדיו ובטלוויזיה, כי רציתי לדאוג לעתיד הכלכלי של הילדים שלי ועולם האומנות, ובעיקר השירה כידוע הוא אכזר וקשה מאוד", הוא מסביר.
ניסים גרמה. צילום רמי זרנגר
בוא נשמע עכשיו למה אתה חושב שראש העין היא בירת הזמר הים תיכוני?
"הילדים של ראש העין לומדים מגיל קטן אצל ה'מורי' אז הם מבינים איך לשיר ניגונים ופיוטים למרות שמעולם לא למדו פיתוח קול. אז הדור הצעיר גדל על ברכיהם של הפייטנים והם מחפשים כל תירוץ אפשרי כדי לשיר. אם תעברי ביום חמישי בראש העין תראי שבכל בית יש לפחות זמר אחד כשמכל חלון בוקעת שירה. בכל הבתים כאן אוהבים קריוקי בגלל שזה נגיש ומאפשר שירה. נדמה שכל אחד יכול להיות זמר של ממש, ובין אם הוא יהיה זמר או לא, הקול שלו ראוי למלא אולמות".
