ממרומי 70 שנות מדינת ישראל, נדמה שכבר קשה מלהכיל את השכול, את הגעגוע, את הכמיהה לחיבוק ולמגע של מי שנתנו חייהם בהגנה על המדינה. אבל במלחמות ובמאבקים נהרגים לעיתים גם תושבים שלא השתתפו ישירות בלחימה. שנים ארוכות אחרי ששמונה ילדים, נערים וצעירים תושבי ראש העין נפלו בשנותיה הראשונות של המדינה – מפיצוץ פגזים ומוקשים שהושארו בעיר ככל הנראה על ידי הצבא העיראקי עם סיום המנדט בשנת 1948, הקימה עיריית ראש העין לבקשת המשפחות את אנדרטת "מעלה השמונה" לזכרם. חלק מהצעירים שנהרגו בין השנים 1948 ל-1955, רק הגיעו לראש העין, למעברות ולאוהלים, לא הכירו את האזור – ולא ידעו על הפגזים והמוקשים שהיו מפוזרים בשדות מסביב.
בנוסף להקמת האנדרטה, החללים יונצחו בדרכים נוספות כגון בספר "הבנים" לזכר כל חללי ראש העין, ובשדרת הנופלים שתיחנך לראשונה בערב יום הזיכרון ברחבת יד לבנים ראש העין. טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה יתקיים ביום רביעי ה-18/4 יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בשעה 16:00 בשדרות בגן גוריון בסמוך למגדל צדק, בנוכחות ראש העיר שלום בן משה, חברי מועצת העיר וחנכי תנועת הנוער.
את האנדרטה מבקשות המשפחות להקים כבר שנים ארוכות. אסתר צפר, שאביה הצורף סאלם צאלח צפר, בן 30 במותו, נהרג באירוע הראשון שהתרחש בכ"ה בתשרי תש"י (ה-18 באוקטובר 1949), טוענת כי לאורך השנים איש לא התייחס לבקשתם. "לצערי לאורך השנים, הממסד לא ידע להתייחס למשפחות", היא מסבירה. "אמי מזל (פאיק) עבדה מאוד קשה כדאי לכלכל את עצמה ואותי וזה עלה לה בבריאות והיא נפטרה בת 70 בלבד. חבל לי שאמא לא זכתה לראות את האנדרטה שלדעתי היו צריכים לעשות אותה יותר מוקדם, שלפחות שהאנשים שהיו מחוברים רגשית, היו רואים אותה".
תושב נוסף שנלחם במשך שנים רבות להקים את האנדרטה לזכר ההרוגים היה חיים עורקבי ז"ל, בנו של סאלם שמעון עורקבי ז"ל (בן 30 במותו). עורקבי לא זכה לראות את האנדרטה משום שנפטר לפני כשנתיים ממחלה קשה. הבת שלו, מאיה אור – הנכדה של עורקבי, מספרת השבוע על ההתרגשות הגדולה.
"אבי לקח מאוד קשה את המוות של אביו ושל בן הדוד שלו באותו האירוע", מספרת מאור. "כשאביו נהרג הוא היה בסך הכול בן שש, בן יחיד, ומהסיפורים שלו זה קרה כשבוע לאחר שהם הגיעו לארץ. הטראומה שהוא עבר כילד ליוותה אותו לאורך כל השנים. המוות של אביו, הארץ החדשה והאמא הצעירה שנשארה לבדה להתמודד עם פרנסה ועם חיים לא פשוטים – לא היו קלים עבורו. שאבי היה מדבר על כך, היה לו המון עצב בעיניים. לאורך השנים אבא שלי פנה למספר ראשי ערים בראש העין וביקש להנציח את שם אביו ורק שלום בן משה אמר לו שמבחינתו זו הצוואה של אבי ושהוא יעשה הכל על מנת להנציח את הנופלים. יומיים לפני ההזכרה לשנתיים למותו של אבי, קיבלנו טלפון שבו התבשרנו שהולכת לקום האנדרטה. מבחינתו זה היה סוג של סגירת מעגל, מאחר וזה היה מאוד חשוב לו. זו שמחה מעולה בעצב, כיוון שאבי לא זכה לראות אותה, אבל אני בטוחה שהוא יודע ורואה".
צאלח שמעון עורקבי ז"ל
דוד נתן עובדיה ז"ל
סעדיה אברהם ז"ל
סאלם צאלח צפר ז"ל
משבעה נשאר אחד
אז מה קרה שם ב-18 באוקטובר 1949? קבוצת פועלים ונערים שעברה בסמוך למחנה ראש העין במגדל צדק, שמנתה שבעה חברים, מצאה פגז נטוש. אחד הפועלים אסף אותו אליו משום שחשב שמדובר בפרימוס גדול ויוקרתי. על פי הסיפורים אחד הצעירים שהיה איתם במקום ביקש מהחברים לחכות לו לפני שהם נכנסים לתוך השדה, מאחר והוא צריך להתפנות. הם אמרו לו שהם מתקדמים ובזמן שהקבוצה החלה לטפל בחפץ אירע הפיצוץ. כתוצאה מכך נהרגו שישה מהם: סאלם צאלח אשואל ז"ל, בן 17 במותו, מנצור סאלם גרמה ז"ל בן 18 במותו, סעיד סלם מעודה בן 25 במותו, דוד נתן עובדיה ז"ל בן 17 במותו, סאלם שמעון עורקבי ז"ל בן 30 במותו, וסאלם צאלח צפר ז"ל בן 30 במותו.
"אני לא הכרתי את אבי, הייתי בת חודשים כשהוא נהרג", מספרת צפר. "אני שמעתי שהם פספסו את ההסעה והתחילו ללכת ברגל. הם היו שבעה – כולם מאותו מחוז בתימן, הכירו את אחד השני וכעולים חדשים הם לא ידעו שמדובר במוקש והם נהרגו. אמא שלי נשארה אלמנה ולא התחתנה ואני נשארתי בת יחידה לאורך השנים וחבל לי שאמא שלי שדאגה לי כל השנים נשארה לבד ולא בנתה את עצמה מחדש".
"אני הייתי בן חמש שאחי נהרג", נזכר השבוע זכריה אשואל, אחיו של סאלם צאלח אשואל. "גרנו באוהלים בראש העין ואחי שלום, שהיה האח הגדול יצא לעבוד עם עוד כמה חברים על מנת לפרנס את המשפחה. בכל בוקר היו אוספים אותם במשאית מהגבול של המחנה ומחזירים אותם. באותו היום המשאית לא הגיעה והם החליטו לצעוד ברגל דרך מגדל צדק. מהאוהלים שלנו שמענו מרחוק את הפיצוץ וכעבור כמה שעות הסתבר לנו שהם נהרגו. הם היו שבעה ואחד מהם שרד כי הוא הלך להתפנות בצד. הוא ביקש שימתינו לו והם החליטו להיכנס פנימה לשדה, הם הרימו את המוקש והוא ריסק את כולם. התוצאה הייתה שישה קברים בבית העלמין סגולה. השורד היחידי, עוואדוד דוד, שנפטר לימים סיפר לנו את הסיפור ולנו נשאר רק להעביר את זה לדורות הבאים. לי נעלם אח גדול, אח שיכולתי להיעזר בו. אח נוסף שלי נהרג בתאונת דרכים ושתי אחיות נפטרו ממחלה. היינו שמונה אחים, ארבע בנים וארבע בנות ונשארנו ארבעה".
קרובת משפחה נוספת היא חנה מחפוד, אחות של מנצור סאלם גרמה שנהרג כשהיה בן 18 בלבד. "כשאחי נהרג, הייתי בסך הכול בת ארבע", היא נזכרת. "הוא היה גבר חסון, גבוהה וחתיך. אנחנו הגענו לראש העין שלושה ימים לפני שהוא נהרג במבצע מרבד הקסמים על חמורים. אני זוכרת שהוא כל הדרך החזיק אותי על הכתפיים וטיפל במשפחה. כשהגענו לארץ, הוא התחיל לעבוד בסוכנות – אבל הוא לא הספיק ונהרג עם החברים שלו במגדל צדק. לי סיפרו שהם ראו פרימוס ענק ומבריק, הם חשבו שזה זהב וכשהם נגעו בו הוא התפוצץ והם הפכו לרסיסים קטנים כמו אורז והיו צריכים לאסוף אותם בשקיות. אין לנו מזכרת או תמונה ממנו, כי רק הגענו לארץ והוא לא הספיק להצטלם. היינו עולים חדשים, לא ידענו למי לפנות ולא היה לנו מה לעשות. אבל מאוד חשוב לספר את הסיפור שלהם שכולם ידעו ויכירו אותו". מנצור השאיר אחריו שני אחים, אחד נפטר וחנה עדיין מתגוררת בראש העין. "אני מאושרת, יש לי שישה ילדים ואני ממשיכה את החיים", היא מסבירה.
הרוג נוסף הוא סעיד סאלם מעודה עליו מספר אחינו שמעון עזאני. "לאורך השנים שמעתי סיפורים רבים על סעיד", הוא אומר. "הם היו כמה חבר'ה – עולים חדשים שטיילו להכיר את הסביבה ולאחר שהם ראו משהו נוצץ וחשבו שזה זהב, הם חפרו וכולם התפוצצו. לצערי אין לנו תמונה שלו. אני זוכר שאבי זכרונו לברכה סיפר לנו שזה היה לו מאוד קשה ואפילו אשפזו אותו בבית החולים לאחר המקרה. עכשיו האנדרטה היא סוג של סגירת מעגל למשפחה, ואני מאמין גם לשאר המשפחות".
רוצים להישאר מעודכנים?
אחותו של דוד נתן עובדיה בן ה-17 במותו, היא רחל (נתן) דמון, שלא תשכח כל חייה את היום הארור ההוא. "כשאחי נהרג אני הייתי בת שמונה והתגוררתי בתל אביב", היא נזכרת. "הייתי אצל אחי הגדול ואת עובדיה פגשתי בבוקר. הוא בא לבקר בתל אביב וחזר הביתה לאשתו. הוא היה נשוי והיה לו תינוק קטן שנולד בתימן. בזמן שהילדים שחקו ברחוב, אני התחלתי לסבול מכאבי בטן, תפסתי את הבטן ולא יכולתי לזוז וכולם ביקשו לדעת מה קרה לי. בדיעבד הסתבר שכאב הבטן שלי היה בדיוק בשעה שהפצצה התפוצצה. אני קבלתי מסר, הכניסו אותי הביתה וטיפלו בי וכעבור כמה שעות נודע למשפחה על כך שעובדיה נהרג. לי לא ספרו כלום. שאלתי איפה עובדיה, למה הוא לא בא לבקר ואמרו לי שהוא בצבא. עבר יום ועוד יום ואני רואה אנשים נוסעים לראש העין עם שקיות אוכל וכל הזמן נתנו לי תירוצים. במשך שלושה שבועות לא גילו לי, עד שבשלב כלשהו אמרתי להם שאם הם לא יחזירו אותי הביתה אני אברח. רציתי לראות את אמא שלי ואת סבתא שלי. הגעתי לראש העין וביקשו מאמא שלי לא לספר לי שאחי נהרג, אבל היא לא יכלה. היא חבקה אותי ובכתה ואמרה שהיא התגעגעה אליי. בהתחלה היא אמרה לי שהוא בצבא ורק אחרי שלחצתי ואמרתי שעד שאני לא אראה אותו אני לא חוזרת לתל אביב – אמא שלי ספרה לי שהיה מקרה ונפצעו כמה חבר'ה וביניהם בן דוד שלי ורק בסוף היא אמרה לי שעובדיה נהרג. היא ביקשה שאני אהיה חזקה. יצאתי מהאוהל ואני רואה מישהו שלבוש חליפה עובר לידי. ניסיתי לרוץ אחריו והוא נעלם – חזרתי לאוהל והתעלפתי. הביאו רופאים ורצו לפנות אותי מחוץ לראש העין, אבל אמא שלי לא הסכימה כי בדיוק התחילה התקופה שנעלמו ילדים. בסוף פינו אותי לאוהל של החולים ואחרי שבועיים הרגשתי יותר טוב, אבל במשך זמן רב דמיינתי שאני רואה את עובדיה".
שמעת מה קרה באותו היום בשטח?
"כשגדלתי התחלתי לחקור את הדודה שלי והיא ספרה לי מה שסיפר הדוד – שהם יצאו למגדל צדק ואז אחד הצעירים הרים את הפצצה והיא התפוצצה. מה שלא יודעים הוא שאח שלי לא נהרג במקום, הוא רק נפצע. הוא צעק 'אבא', 'אבא'. דוד שלי שרץ למקום ביקש להיכנס פנימה ואף אחד לא נתן לו. השוטרים שהגיעו חסמו את הכניסה כי הם אמרו שיש עוד פצצות במקום. הדוד שלי עמד בחוץ ולא יכול היה לעשות כלום. אחרי ארבע שעות שהוא שוכב בפנים, זרקו לו חבל ומשכו אותו החוצה. דוד שלי החזיק אותו והוא אמר לו 'אני הולך למות'. עד שפינו אותו לבית החולים הוא נפטר (מתחילה לבכות) אני הפסקתי לתפקד. לא יכולתי ללמוד וברחתי מהמציאות. עד היום אני אוכלת את הלב שלי מבפנים. כל השנים איך לא עזרו לו, שהוא יכול היה להיות היום אתנו".
הטראומה חוזרת על עצמה
האירועים השני והשלישי התרחשו בהפרשים של שנים בניהם. בט"ז בתמוז תשי"ב (ה-9 ביולי 1952) שיחקה קבוצת נערים בחפץ שמצאו ליד מעברת ראש העין. החפץ, שהתברר כמוקש, התפוצץ ליד ביתן 12 במעברה. בפיצוץ נפצעו מספר נערים, אבל יחיא זכריה ג'מיל ז"ל, בן ה-14 נהרג במקום. "אני נולדתי אחרי שאחי נהרג", מספרת אחותו מזל (ג'מיל) מלאכי. "אבל אני זוכרת את הסיפורים שתמיד ספרו, שהוא היה נער שמוביל את החבורה, שהחברים תמיד סמכו עליו ושהוא תמיד היה בראש. החברים תמיד היו הולכים למגדל צדק ומשחקים באזור, זה היה כך גם באותו יום והם מצאו רימון, ניסו לפתוח אותו ולא הצליחו ואז הם באו לאחי שלא הלך איתם וביקשו ממנו שינסה לפתוח. הם לא ידעו מה זה. אחי לקח פטיש ודפק על הפצצה והוא נהרג במקום. אמא שלי זכרה לברכה עמדה בחוץ, היא החזיקה בידיים את אחותי הקטנה שנפצעה וגם אח נוסף שהיה במקום ונפצע קלות ומאז היא לא הייתה אותו אדם. היא ראתה את החלקים שלו מתפזרים לכל עבר וזה היה עבורה מחזה לא קל. מאותו הרגע כולנו חיינו בצלו של ההלם – עד שאמא הלכה לעולמה. לצערי, אין לנו תמונה של אחי, כי זה היה ממש שהם עלו לארץ והם לא הספיקו לצלם אותו".
האירוע השלישי התרחש בי"ד בטבת תשט"ז (ה-19 בדצמבר 1955). סעדיה אברהם ז"ל נהרג מפגז נטוש. אברהם מצא חפץ נטוש בשדה מרעה ליד ראש העין וביקש לבדקו. כשהרים בידיו את החפץ הוא התפוצץ. אברהם נפצע קשה ונפטר בדרך לבית החולים.
"כשאבי נהרג הייתי בת 11", מספרת יונה נדב. "עלינו לישראל בשנת 1949 ולמדתי בבני ברק ובאותו היום שהוא נהרג, הרגשתי לחץ חזק בלב. כעבור כמה שעות פרסמו ברדיו שהוא נהרג וכך שמעתי על כך. הגעתי הביתה וראיתי בחוץ המון אנשים ובאותו רגע עולמי חרב עלי. התחלתי לשאול שאלות ואמרו לי שהוא פונה לבילינסון. הגעתי לבילינסון ואמרו לי שהוא נפטר והעבירו אותו לאבו כביר. לא ידעתי מה לעשות, הייתי בת יחידה. התקשרתי לבני הדודים שלי ונסענו לאבו כביר. זה היה ביום שישי וביקשנו להוציא אותו . עוד באותו יום הוא נקבר בראש העין וישבנו עליו שבעה. כשניסיתי לברר מה היה, אמרו לי שהוא מצא פגז ורצה להכין ממנו מכתש לחריש וזה התפוצץ לו ביד. לי היה מאוד קשה, הייתי ילדה קטנה, התחלתי לעבוד ואספתי כסף ועשיתי לו מצבה והמשכתי את החיים שלי הלאה. היום אני נשואה עם שלושה ילדים והילדים שלי מכירים את סבא שלהם מהסיפורים".
