"כך, בלי לדבר כלל, היה סבי מעביר אלי הרגשה של התרוממות הנפש"
עדי אביאני – חבר מועצת העיר ומחזיק דתי החינוך הדתי
"בראש השנה שלי מעורבבים טעמים, ריחות ומעל לכולם מרחפת אווירת הקדושה שעטפה אותנו בתחילתם של עשרת ימי תשובה. ראש השנה הוא קודם כל משפחה. אני זוכר שבגיל חמש לערך, ועוד לפני החג, היה סבי, שמעון לדאני ז"ל, מוציא מהמחבוא את השופר, מנקה ומכשיר אותו לקראת החג. אני זוכר שכילד הייתי עומד לצדו ומתבונן בו באותם רגעים. בלי לדבר כלל היה סבי מעביר אלי את אותה ההרגשה של התרוממות הנפש לקראת ראש השנה. עכשיו, כשאני בעצמי סבא, נכדיי מתבוננים בי מתעטף בטלית ואוחז בשופר ולי רק נותר להיזכר בסבי שלי ולקוות שאני מצליח להנחיל לילדיי ונכדיי את ההתרגשות הזו שכה חרוטה לי בלב.
אני זוכר איך היינו מגיעים לעשות את החג אצל סבא וסבתא, והיה שולחן ארוך וכולם היו יושבים סביבו, גם אנחנו הילדים. אחרי הברכות היו מגישים את האוכל שכלל את המאכלים האותנטיים של העדה התימנית. לפני החג היינו בעבר שולחים גלויות עם ברכת שנה טובה. בהמשך השתדרגנו באגרות שנה טובה במייל והיום – שלושה ימים לפני החג – מתחילה מתקפת הברכות באסמסים ברכות מועתקות ולא מקוריות. דווקא בשל כך, חשוב יותר לדבר אל ועם האנשים היקרים לנו, להסתכל להם בעיניים ולאחל להם שנה טובה במלוא הכוונה. זה מה שאני מתכוון לעשות.
"ראש השנה שלי הוא גם שיאו של חשבון הנפש שכדאי לכל אדם לערוך בסיומה של שנה שחלפה ולקראת תחילת שנה חדשה. מה השגנו השנה? מה שיפרנו השנה? באיזה חלק בחיים שלנו נשארנו לדרוך במקום? ומה אנחנו רוצים לשפר? בימים אלו בהם מנוהלים עשרות קמפיינים ראוי שננהל גם אנחנו קמפיין תשובה אישי. לפני שנים רבות, אמרו חכמי התלמוד: 'בדרך שאדם חפץ לילך, בה מוליכין אותו'. כשנגדיר לעצמנו את הדברים באופן הכי ברור שאפשר, גם הדרך תהיה לנו ברורה וקלה יותר. אני מאחל לכל תושבי העיר שנה של התחלות חדשות, של הגשמת משאלות, של שגשוג אישי וחברתי, של משפחתיות ממלאת את הלב והנפש, שנה שבה נכבוש פסגות ושיאים חדשים. גמר חתימה טובה לכולם".
"הניקיונות נועדו למרק קודם כל את הנפש לקראת התחלה חדשה ואופטימית"
הילה בן טובים- כנרית ומוסיקאית
"אני זוכרת שולחן מלא בגרעיני רימון טריים, תפוחי עץ חתוכים לסירות קטנות טבולים בדבש טהור. איך אהבתי לנגוס באותו תפוח מתוק ועסיסי ולשיר עם ילדי הגן לצלילי האקורדיון של הגננת 'שנה טובה לך אבא שנה טובה לך אמא'. במציאות של היום הייתי משנה כמה ממילות השיר ומאחלת שנה טובה למשפחות באשר הן. הייתי חוזרת עם צנצנת דבש קטנה מהגן ובעיקר עם ציור שתמיד היה מקבל התייחסות מהוריי – איורים של יונה לבנת כנף, תמיד ליוו את החג וגרמו לי לנחת ולהתרגש אפילו יותר.
אבל ראש השנה עבור ילדה דתיה היה יותר מתפוח בדבש. החג היה עוצמתי מאד, הניקיונות נועדו למרק קודם כל את הנפש לקראת התחלה חדשה ואופטימית. אבי היה יוצא לשוק עם אחיי וזה היה חג בפני עצמו, הייתה התלהבות רבה סביב הקניות. אבי דאג למאכלים העיקריים בטקס שולחן החג, וכמובן לזר גדול ויפה לאימי. איך שהיא נמסה מפרחים, ואני אתה. בלבן, סביב השולחן, מזכירים לנו ההורים שאסור לריב כדי שלא נריב כל השנה, שחשוב לסלוח ולאהוב בשפע כדי שנחיה בטוב כל השנה. כבר אז הייתי מחשבת איזו דרך עשיתי ועוד כמה עליי לעבור. הפעם, הבטחתי לעצמי, אהיה טובה יותר – טובה יותר להוריי ולאנשים שאני מכירה ועוד יותר לאלה שלא.
תמיד קינאתי במשפחות שהיו מארחות אנשים זרים לחלוטין. אמנם אירחנו חיילים בודדים ותמיד זה היה מאחד ומרגש את כולנו, אבל תמיד קיוויתי שנארח הומלסים, חסרי בית, כאלה שאין להם מה לאכול או ללבוש. מלבד זה שהמסע שלהם מאד ריתק אותי, רציתי לעשות כמה שיותר מצוות וחסדים. ידעתי שזה חשוב אבל לא הבנתי למה וגם אף פעם לא העזתי לומר זאת בקול.
הדבר הקליל היחידי שחוויתי בחג היו השירים בחברותא משפחתית ויותר מהכל עוגות הגבינה שיכולתי להישבע שאין טעימה יותר מזו של אמי. הייתי שומרת בין חלב ובשר ובאותה נשימה חולמת על הביס מהגבינה המותרת. כשומרת שבת וחגים לא יכולתי לנגן, ואם להיות כנה, נהניתי מחופש התרגול האינטנסיבי. אלו יכולתי לנגן בחג, לבטח הייתי מקדישה לכם ניגון מרפא מכינורי, ניגון של איחוד לבבות, אהבה, שלום אמתי וחוזק מלכד ביננו. ולך בורא יקר, כמו בכל שנה אני מאחלת שתמתיק את הדינים, לפחות לשנה הזו, ומבטיחה כמו בכל שנה לשלוח גם לך שירה וצלילים של אופטימיות ואהבה".
כשאבי סלסל את 'עת שערי רחמים להיפתח' התפילה הגשימה את ייעודה"
חיים חדד – מנהל שירות בתחום המכשור הרפואי ומאמן כדורגל ילדים
"ראש השנה הוא החג שאני הכי אוהב עוד מימים ימימה. כשהייתי ילד, חיכיתי לחג הזה בציפייה רבה. היו אז דוכנים של כרטיסי ברכה ססגוניים ומי שעלה בידו היה קונה את כרטיסי הברכה מעוטרים בפס זהב או כסף ושולח לכל אחד מהמשפחה ברכת שנה טובה אישית. מי שזוכר הייתה אז את הגלויה הקטנה שהייתה פופולארית ביותר. להבדיל מהיום שכרטיס הברכה הוא דיגיטלי ומנוכר בעיניי.
אני זוכר שהיינו מתכנסים אצל סבתא סעדה זצ"ל עם כל הדודים והדודות לערב ראש השנה, עטור בדבש, לוביא וחבושים. האווירה הייתה חגיגית, משפחתית עם ריח מיוחד של השנה החדשה. למחרת בבוקר אחרי תפילת המוסף הארוכה עם תקיעות השופר, ואחרי שאבא שלי יבדל"א היה מסלסל בניגון מיוחד את 'עת שערי רחמים להיפתח' והיה גורם לרטט ובכי לכל יושבי בית הכנסת בתפילה שאכן הגשימה את ייעודה, היינו נאספים כולם לאכילת ה'סבאיה' – עם סחוג וביצה. ה'סבאיה' של סבתא שלי הייתה המפורסמת והטעימה בעיר.
תמיד אהבתי ואני אוהב עדיין את השיר 'שנה טובה'. משהו בשיר הזה מזכיר את התקופה ההיא, שהייתה צנועה ומכילה קדושה עילאית. כיום, בגלל החומריות היתירה קשה להגיע לאווירה המשפחתית של אז. אברך את כל ילדי ראש העין המוכשרים בברכת 'שנה טובה', שנה של בריאות, שמירת ערכים, דרך ארץ, כיבוד הורים והרבה ספורט וכדורגל. שנה של דבש".
רוצים להישאר מעודכנים?
"סבתא שלי הייתה קולה את השומשום והיינו מכניסים אותו לכוס ושופכים מעל דבש"
מיטל פנחסוב הדר – מנחת סדנאות
בישול לאוכל בוכרי"הזיכרון הראשון שלי מראש השנה הוא מוקדם, בערך מגיל 6. אני זוכרת שהיה אצלנו אוכל בשפע, ולא בהכרח מאכלים בוכרים משום שהיינו חוגגים את החג בצד התימני של המשפחה שלי. היינו הולכים לסבתא שלי שגרה בפתח תקוה. אבא שלי ניהל את כל הברכות ואת הסדר ואמא שלי הייתה עוזרת בבישולים. אחרי הארוחה לכל אחד היינו מחלקים שירוני חג וכולנו היינו שרים ביחד. זה היה ממש כמו שירה בציבור. זה התחיל בשירים של ראש השנה והמשיך לשירי ארץ ישראל. היינו בערך 30-40 אנשים כולל הילדים, וכולם היו שרים.
גם האווירה בחג הייתה מיוחדת. היינו לובשים חגיגי, ובדרך כלל בגדים חדשים שנקנו במיוחד. אבא שלי ז"ל היה הולך לבית הכנסת. זה היה מפגש של כל הילדים עם בני הדודים. היינו משחקים בחצר של סבתא שלי, חצר שקיימת עד היום. היה לנו אוכל אותנטי. היה מרק תימני ואותו היינו אוכלים רק בחגים. זה היה המאכל המקובל לצד כל הברכות וקינוח, שהיה שומשום קלוי עם דבש. סבתא שלי הייתה קולה בשמש את השומשום בעצמה והיינו מכניסים אותו לתוך כוס ושופכים מעל דבש. היום עושים מכל זה חטיפי בריאות.
אני מאוד מתגעגעת לתקופה ההיא, כשכל הילדים היו באים לסבתא. זו תקופה של תמימות וכל המשפחה והילדים היו נפגשים. היום כל אחד כבר עם המשפחה שלו והמשפחות גדלו, וקשה לארגן חגים כאלו שזה עשרות אנשים".
"תמיד אהבנו שבחגים היו מגיעים דודים מעיר אחרת והיינו נפגשים כל הנכדים ביחד"
אורנה רצאבי – מטפלת בילדים ומאפרת
"החג הראשון אותו אני זוכרת הוא ראש השנה, חג של התחלות והישגים חדשים. כשהייתי בת שלוש התגוררתי אצל סבתי באשקלון. אני זוכרת היטב את כל החגים עליהם גדלתי לפי המסורת ואת סבי וסבתי ז"ל. אני זוכרת איך סבתי הייתה עורכת את השולחן החגיגי. הייתי תמיד מקבלת מאמי היקרה מתנה לחג, בגד חדש, ובערב החג, כל המשפחה הייתה יושבת מסביב לשולחן.
בילדותי, את החגים הראשונים, היינו חוגגים עם המשפחה הקרובה של אמי, סבתי ודודתי. תמיד אהבנו שבחגים היו מגיעים דודים מעיר אחרת והיינו נפגשים כל הנכדים ביחד עם סבתא וסבא.
כיום בתור אמא, החג שאני הכי אוהבת הוא ראש השנה, כי הוא חג להתחדשות והתחלה, הוא מסמל את החודש הראשון של השנה וברכותיה, אנחנו אוכלים תפוח בדבש כדי שיהיו לנו זכויות כרימון ומתוק כל החיים".
