"בחרתי להתחיל לצום בגיל מאוד צעיר. הרוחניות שלי בקעה כבר אז"
ליאת מחזרי, יועצת התפתחותית לתינוקות
"הזיכרונות מיום כיפור תמיד מתקשרים אצלי לגיל הנעורים, כאשר עוד גרנו בפתח תקווה עם הוריי ושלושת אחיי. כמתבגרים, אחי הקטן ואני לבושים בלבן טהור, נהגנו ללכת ברגל מאזור מגורינו ביוספטל עד לרחוב רוטשילד לפגוש את החברים הקרובים שלנו מבית הספר. כך נהגו כל, או רוב, ילדי בתי הספר בעיר. זה תמיד היה המפגש ברחוב 'רוטשילד' לאורך השנים ללא עוררין. עד השעות הקטנות של הלילה היינו יושבים ומדברים.
אני בחרתי להתחיל לצום בגיל מאוד צעיר. הרוחניות שלי כבר אז בקעה והציצה. הקשר שלי מילדותי ליהדות הוא קשר עמוק מאוד 'מעומקא דה ליבה' (מעומק הלב), שכן גדלתי במשפחה שבה סבי וסבתי ז"ל היו דתיים וכל השבתות והחגים היו נחגגים בהוד והדר – המון מאכלים טעימים וכמובן עם כל הילדים השמחים. האמנתי מאז ועד היום כי ביום כיפור אנו מתנקים, מתוודים על מעללנו, חטאנו הקטנים כגדולים, מזדכים ומבקשים בקשות כמוסות, רחמים והצלחה לחתימה טובה של הבורא בשנה החדשה.
במהלך השנים היותר מאוחרות כאשר עברנו לגור במודיעין, הייתי נוהגת ללכת עם אבי לבית הכנסת שלנו השכונתי בערב יום כיפור. מתיישבת לי בעזרת נשים, עם סידור, לבושה בצניעות, נהנית מהתפילה הקדושה, מצליליה, מהחזנים שעולים לברך בכבוד רב מתחננים בקולם למחילה, צמרמורת כל פעם מחדש כל אחד סוחב את מטענו האישי הכבד על כתפו ובתפילה מנסה להתנקות.
באחת הפעמים כבר כשהייתי נשואה, אני ובעלי, חמי וחמתי היקרה ז"ל הלכנו לבית הכנסת השכונתי בערב החג. אחד המתפללים עלה להתפלל, התפלל ובכה, בכה והתפלל, זעק והלב נמחץ. התרגשתי מאוד בסיום התפילה ושאלתי את בעלי מיהו המתפלל ומדוע הוא בוכה כך? בעלי השיב לי שלבחור היקר והצדיק אין ילדים המון שנים, כל שנה הוא עולה ובוכה. ברגעים אלו ההבנה שלי התחזקה שהתפילה היא הצינור הראשי לה' יתברך לבקשות ותחינות. במיוחד המקום החשוב לומר לו תודה על 'המתנות היומיומיות'. אני מאחלת לתושבי ראש העין ולעם ישראל צום קל ומועיל שנזכה לשנה טובה ובריאה, מוצלחת ופוריה, פרנסה טובה וקלה, לשלום אמיתי בתוכנו ובינינו".
"גם כילד כיפור היה זמן חשבון הנפש שלי עם עצמי"
עומר רצון, חבר מועצת העיר
"הצום הראשון שלי החל בגיל 9 ונמשך בכל שנה קצת יותר עד שהגעתי לגיל 13 אז החזקתי את הצום במלואו. מבחינתי יום כיפור הוא עוד סוג של לקיחת אחריות ומעין כלי שנועד לייצר חברה טובה יותר. חשבון הנפש הוא קודם כל עם עצמך לגבי איך שאתה מתנהל. לכן זה היה שלב של בגרות בשבילי. זה היה זמן חשבון הנפש שלי עם עצמי. אני זוכר שתמיד הייתי הולך לבית הכנסת של סבא לי יוסף זכרונו לברכה. כילד הייתי שם באופן קבוע. לפי מנהגי יהדות תימן, כבר מגיל 5 ו-6 עולים לתורה, ואנחנו מאוד שורשיים בעניין הזה.
אני גדלתי בדור אחר, לא דור האופניים, אף שהיו כמה מהחברים שנהגו לרכב כבר אז. בכל הקשור לארוחות לפני ואחרי הצום, אז לסבא וסבתא שלי היה טאבון שהיו אופים בו מאפים שונים. בנוסף לזה היו גם את המאכלים המסורתיים שכללו מרק תימני ומאכלים רבים נוספים. לכל משפחה היה אז את התפריט שלה. בכלל, היינו מאוד משפחתיים בכל הקשור למנהגים.
למרות זאת, אין לי געגועים לתקופה ההיא. אני כרגע במקום אחר ואני שמח איפה שאני נמצא. הייתה לי ילדות מאוד יפה והיום אנחנו לוקחים אחריות על העתיד של הילדים שלנו. הדבר המרכזי ביום הכיפורים הזה צריך להיות בעיניי שכל אחד יעשה חשבון פנימי ואישי על מנת להיות אדם טוב יותר, בייחוד בתקופה של בחירות. כל יהודי בעיניי, גם אם הוא צם או רוכב באופניים הוא יהודי וכל אחד בוחר את דרכו. בזמנו איש לא היה רוגם באבנים מי שלא צם או רכב על אופניים. לא היו זרמים קיצוניים. קיבלנו את הכל בהבנה וכולם נשארו חברים של כולם. גם מי שלא צם נשאר חבר שלי וזה מה שיפה פה".
"את הריחות והטעמים של הארוחה המפסקת לא אשכח לעולם"
קובי כרמל, מעצב תפאורות אותנטיות ומפיק אירועים
"'לך אלי תשוקתי בך חשקי ואהבתי', כך עולה הניגון ומסתלסל מפיו של מורי סבי סליימאן מדר זצ"ל בערב כיפור בשעות הבוקר המוקדמות. כנער מתבגר אי-שם בשנות ה-80 תמיד אהבתי לבקר בבית סבי וסבתי ובכלל באותם הימים בראש העין תמיד יכולת לחוש באוויר את בואם של חגי תשרי. התפילות, הנעימות המסתלסלות ובעיקר את הריחות – ריחות של סירים מהבילים ועשן של טאבון שהיה מיתמר בין הבתים.
זכורני סיפור על אשה אחת אלמנה וענייה עם שבעה ילדים מרוב צניעותה לא להזדקק לאחרים פשוט לקחה פיתה יבשה ושרפה אותה בטאבון כדי שיחשבו שהיא מבשלת כמו כולם. ניגוני החג ממשיכים להדהד בכל הבית בקולו של סבי ואני שואל אותו, תגיד סבא, ממתי אני צריך לצום? וסבא בחיוכו החם מאיר פניו ועונה לי 'יא'יבני אתה עוד מעט תהיה בר מצווה וכדי להתרגל למצוות צריך כבר להתחיל בחינוך ולצום מגיל קטן. לך לאמא ותגיד לה שאני מרשה לך לאכול איתנו סעודה מפסקת'.
את אותה סעודה לעולם לא אשכח. הריחות, הטעמים, הפיתות החמות שיצאו מהטאבון עם מרק מהביל וירקות טריים. התחושה של לשבת לשולחן עם 'הגדולים' ולאכול איתם סעודה מפסקת גמלה בליבי החלטה באותה שנה שאני חייב לצום בדיוק כמו כולם. וכך כשכולם לבושים בלבן צעדתי יד ביד עם סבי זצ"ל שכולו היה מלא הוד והדר לעבר בית הכנסת בערבו של יום כיפור כשהשמש לאיטה שוקעת לקראת היום הגדול והנורא".
רוצים להישאר מעודכנים?
"למחרת יום הכיפורים החברים היו מתרברבים מי הצליח לצום את כל הצום"
טל עובדיה, פעיל חברתי
"זכור לי את 'יום שלמחרת'. איזה יום שלמחרת? למחרת יום הכיפורים. שבו היינו מתאספים כל החברים בבית הספר ומתרברבים מי הצליח לצום את כל הצום. מי מהחברים הצליח להתגבר על הרצון לאכול. באחד מן השנים, יום כיפורים, השמיים כחולים, חם בחוץ, הלחות גבוה, וחלק מהילדים וכלים. זכור לי אך שאני עומד מול ניסיון בחירה: האם להצטרף לילדים הקטנים שאוכלים את הדברים הכי טעימים בעולם, בהם גלידות שלא נראו מעולם, חטיפים מיוחדים ליום כיפור וחמצוצים שהם אכלו להנאתם תוך עווית פרצופם כאומרים 'ואוו איזה טעים', או מנגד, לנסות להתמודד עם הפיתוי והתשוקה שבוערת בך. מצד אחד אם אוכל יחד איתם אז השבעתי את רצוני באותה העת והופ זה נגמר. אולם אם אצליח להיות חזק ולא להתפתות אני יודע שבסיום הצום תהיה לי את ההרגשה הכי נפלאה בעולם. ובאמת, לדעת שתוכל בראש מורם להתלוות יחד עם המבוגרים, לדודה היקרה בת שבע ולשתות את הקפה 'של אחרי הצום' זה הניצחון של הניצחון.
אני חושב שהתמודדות מול רצונות מכניסה בכל אדם ואדם תחושה של ביטחון, תחושה של התבגרות, תחושה של 'ואו, אני מרגיש נפלא'. ולמען הסר ספק אף ילד לא מכריחים אם לצום, ותו לא. לתחילה ולסיום, אני נזכר אך גבה ליבנו תמיד 'ביום שלמחרת'. אני משוכנע שכל אחד ואחד מאתנו שצם כילד חווה את הסיפור הזה. כבכל שנה ושנה אנו פוגשים את יום הכיפורים, אנו למדים שזהו בכלל יום של שמחה. מפני שזה יום של הזדמנות לוותר על 'האגו' לפתוח דף חדש ולבקש סליחה מכל חבר וחברה. ביננו, לבין 'המקום ברוך הוא'. ובכך להתבונן על השנה האחרונה ולומר לעצמנו מה השנה אנו יכולים לתקן, לשפר ולהגדיל לעשות. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה".
"רציתי לצלוח כבר את הצום הזה ולהראות לעצמי שהוא בר השגה"
ישראל תם, עורך דין ויו"ר ועד הורים בית הספר 'נועם אוהל שלום'
"הצום הראשון שלי החל בעצם בגיל 12, שנה לפני בר המצווה. הבטחנו אחי התאום ואני בתור ילדים קטנים שננסה הפעם לצום את הצום במלואו. רצינו להיות ממש כמו המבוגרים. ממש ניסינו להראות שאנחנו צמים כמו כולם, ולא באופן חלקי. היום הזה תמיד היה נראה בעיני כילד שהוא היום הקדוש ביותר. רציתי לצלוח כבר את הצום הזה ולהראות לעצמי שהוא בר השגה.
אימי הכינה סעודה מפסקת שכללה מרק כמובן עם עוף ואורז, ואיך אפשר בלי פיתה כמובן. בתור ילד עוד לא הבנתי את המשמעות של לאכול רגוע, אבל בואו נגיד שלא יכולתי לזוז אחרי הארוחה וכמובן שתיית מים מרובה. המנהג שלנו הוא כמובן להישאר בבית הכנסת כל הזמן עסוקים בפילות ותחנונים. למעשה מבוקר יום הכיפורים לא חוזרים הביתה אלא רק בצאת הצום.
הצום התחיל די בקלות. בערב עוד שיחקנו במשחקי לוח כמו כל הילדים וגם למחרת בבוקר עוד היינו ממש ללא תחושה של רעב בכלל. לקראת השעה שתיים אחר הצהריים, ממש בתפילת מנחה, החלו אצלי סימני חולשה והייתי ממש קרוב לשבור את הצום. מסתכל על השעון והזמן לא זז. הייתי ממש קרוב להישבר, סחרחורות , הזמן היה נראה כאילו זה כל דקה הפכה להיות כמו שעה, פשוט נצח. חלק מחברי הילדות ניסו לעודד והצלחתי לגבור על החולשה שהייתה. בסופו של דבר, ממש בסיום תפילת ערבית הרגשתי כמו אצן מרתון שהגיע לקו הסיום. הצלחתי לצום את הצום במלואו ולהגיע הביתה לאוכל שאחרי הצום.
התחושה הייתה כל כך עילאית ונהדרת, מהפך והבנה שזהו – אני כבר לא ילד. הצום הוא כבר לא רשות – אלא חובה מקודשת כמו שחלה על הגדולים, כמובן עד שיבוא המשיח. כיום, רגע לפני כניסת הצום אני שותה כוס תה עם משהו מתוק, מצחצח שיניים ושותה בסוף כוס מים. ביום כיפור עצמו רוב הזמן אני מתפלל בבית הכנסת וכולי בתוך התפילות. ככה אני מצליח שלא לחשוב על אוכל, וגם לא מרשה לעצמי לחשוב על אוכל. בצאת הצום, ראשית, אני שותה כוס מים, מתקלח ואז שותה כוס תה עם פרוסת לחם מרוחה בדבש".
