סוכות בראש העין. צילומים אילן חתוכה, פרטי
סוכות בראש העין. צילומים אילן חתוכה, פרטי

פטיש, מסמר, ניקח מהר: הסוכה הראשונה שלי

התחרויות בין הילדים של השרשרת הארוכה ביותר, החוויות והצחוקים אל תוך הלילה, המעבר בין סוכה לסוכה ברחוב ודירוגן והפעם הזאת שדופן העץ נפלה ישר על המיטה. חמישה תושבים נזכרים בחג הסוכות של ילדותם

פורסם בתאריך: 23.9.18 11:39

"חקוק לי כמה אמא הייתה שמחה שבכלל הייתה לנו סוכה"

יגאל יוסף, ראש עיריית ראש העין לשעבר

יגאל יוסף. צילום אילן חתוכה

צילום אילן חתוכה

"אני זוכר את הסוכה הראשונה שלי, עוד כשגרתי במעברת עמישב בפתח תקוה. כשהייתי כבן 11, כבר גרנו כמה שנים טובות במעברה עמוסת הצריפים. אני זוכר שבניתי את הסוכה בעצמי. כיוון שהייתי האח הגדול רק אני ישנתי בסוכה כי רציתי לקיים את המצווה כמו שצריך. הצבתי את המיטה בפינה בין הדפנות וחששתי שאחת מהדפנות תיפול עליי, זה הטריד אותי כל כך שלא יכולתי להירדם. כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בדמיונות, אבל זה לא עזר. בסוף הפכתי את הצד והצבתי את המיטה בצד השני של הסוכה. באותו הרגע, איך שהתיישבתי על המיטה הדופן נפלה. זו כנראה לא הייתה סוכה מספיק טובה. בסופו של דבר תיקנו אותה. זו הייתה הסוכה הראשונה שלי – ובניתי אותה כדי שלי ולמשפחה שלי תהיה סוכה ראויה בחג.

את הסוכה הקמתי כמה ימים לפני החג הכל במו ידיי כולל סחיבת הסכך. הקישוטים היו מאולתרים. כל מיני שרשראות בעבודת יד, ציורים או דברים שלמדנו לגזור לסוכה בחוג מלאכה. לקחנו תמונות והדבקנו בדפנות של הסוכה. בסוכה היינו גם אוכלים בערב החג – וחקוק לי כמה אמא שלי הייתה שמחה שבכלל הייתה סוכה והוציאה אליה את סיר המרק מהבית. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת שחקוקה לי בראש עד היום.

המעברה הייתה שכונה מסורתית יחסית והיו בה הרבה סוכות באותה התקופה. אנחנו הילדים היינו עוברים בין הסוכות השונות. לנו הילדים זו הייתה אטרקציה מלאה אקשן. היינו יוצאים ומחפשים סכך ודרכים להקים את הסוכה, ובכלל כל העניין הזה העסיק אותנו במשך כמה ימים. זו נוסטלגיה עבורי ואלו דברים שאף פעם לא שוכחים. גם שנים לאחר מכן, כשבניתי סוכה בבית שלי בראש העין, הייתי נזכר בשכונה שלנו. כראש העיר גם קיימתי את תחרות הסוכה היפה ביותר, פתחתי את סוכת ראש העיר לציבור וכל תושב בעיר שרצה להתארח היה יותר ממוזמן".

"אני זוכר את אבי עם הקרש, המסמר והפטיש – מלאכת קודש של ממש"

שרון לוי, עובד במועצה מקומית קריית עקרון ופעיל חברתי

שרון לוי

"זיכרון ילדות של שנות ה-90 המוקדמות. חודש לפני, אולי קצת יותר, אני גוזר פיסות נייר, צובע ומדביק שרשרת צבעונית שלא נגמרת. אני ואחיי, כל אחד ויצירותיו שיקשטו את הסוכה. הרימון, התמר ועצי הפרי הם שהיו הקישוטים הזוהרים של היום. עוד ציור של ילד רך, עוד 'יצירה', שתמצא מקומה בסוכה של משפחת לוי.

אני נזכר איך צעדנו אחרי אבי לשדרת עצי הפיקוס. אבא היה מטפס וגוזם את הענפים שישמשו אותנו לסכך ואז לא רק שלומית בנתה סוכה, גם אנחנו. אני זוכר את אבי עם הקרש, המסמר והפטיש – מלאכת קודש של ממש. ואנחנו 'ארגזי הכלים' עם עיניים נוצצות מחכים לתוצאה המוגמרת. והאווירה? אוי האווירה. חוזרים מבית כנסת והיצירה מולנו. 'אלה מועדי ה' מקראי קודש', אבא יאמר בסלסול תימני. ריח הבישולים של אמא, חגיגה של ממש. היום הסוכה הפכה לעסק יותר פשוט, עוד חלק מתחבר, גם הבד יולבש בזריזות, אפילו על פתחי אוורור חשבו. נותר רק לפרוס את הסכך.

אני חייב להודות שבחג הסוכות של אותם ימים ובחגי תשרי בכלל, הייתה תחושה אחרת, אותנטית שכזו, התרגשות בלתי מוסברת. אני חושב שהרבה בזכות הדור הזה של סבא וסבתא, הם שנתנו את הערך המוסף בתקופה הזו, בהכנות לחג, במנהגים ובכלל. 'בסוכות תשבו שבעה ימים', נאמר בספר ויקרא. שבעה ימים של שימור המסורת ודרכי אבות – כן את זה עכשיו אני מנחיל לקטנים. כשאספר להם על הסוכה הראשונה, הם יביטו בעיניים סקרניות ונוצצות, ממש כמו שלנו".

"היינו מדרגים את שלושת הסוכות היפות ביותר"

אמנון אבידר, עורך דין

אמנון אבידור. צילום פרטי

 

"זכורים לי ימי ילדות, בהיותי בכיתה א' – בן שש. עם סיום צום יום הכיפורים, הוריי הקימו את הסוכה בחצר ביתנו בבחינת קיום המצווה: 'ילכו מחיל אל חיל'. אני זוכר שהייתי כולי אחוז התרגשות, כאשר הוריי בנו את הסוכה כמאמר השיר 'פטיש, מסמר ניקח מהר'. הסוכה שלנו, הייתה סוכה קטנה בגודל 2 מ"ר על 2 מ"ר בלבד, עם לוחות עץ המחוברים במסמרים. הסכך היה מעצי איקליפטוס אשר גדלו בסביבה, יריעות הבד היו מסדינים לבנים ושלל הקישוטים היו בעיקר תמונות נוף של ירושלים עיר הקודש ושל תמונות רבנים מקרב עדת בני תימן.

עוד זכור לי שתלינו פירות לקישוט הסוכה וביניהם: רימונים, תמרים, פירות הדר וחבושים. זכורים לי במיוחד ימי החג, עם סיומה של ארוחת הערב, הלכתי יחד עם חברי בני השכונה ועברנו מסוכה לסוכה כדי להתרשם מגודלה של הסוכה ומהקישוטים שבה ובסיום ביקורנו לאורך כל הרחוב, היינו מדרגים את שלושת הסוכות היפות ביותר.

בנימה אישית, לאורך השנים, תלינו בסוכה שלנו תמונות של רבני עדת תימן ובמיוחד הציקה לנו העובדה כי תמונתו של סבי המנוח הרה"ג דוד חג'בי זצ"ל, הרב הראשי הראשון של העיר ראש העין נעדרה מתמונות אלה. לימים, החלטתי לפנות אל מפיקי התמונות וביקשתי להנציח את זכרו ואת דמותו הן מתוקף היותו רב העיר והן משום היותו דמות רבנית רוחנית. כולי תקווה, כי בפתיחתה של שנה זו הבעל"ט – תשע"ט, יצורפו לראשונה, שמו ותמונתו ועל כך אבוא על שכרי".

"אחרי האוכל התחיל החלק הכיפי באמת, הנוסטלגיה"

כריסטינה סולומון-שער- מנהלת מערך השטח והמכירות של BAT ישראל ויו"ר הנהגת בית ספר טל

כריסטינה סולומון

"כשהייתי בת שבע או שמונה, יום שישי בצהריים, אני, אחי ואבא שלי מגיעים לדודתי לקשט את הסוכה. באוויר ריחות משגעים של מאכלי החג שרובו מאכלים הודיים מסורתיים. אנחנו ובני הדודים עורכים תחרות מי יגיע מהר אל החצר בה הסוכה ממוקמת – וכולנו שועטים קדימה עם הקישוטים בידיים. אבא אחרינו מוודא שאף אחד לא 'עף' בטעות במדרגות. אני זוכרת שאבי מרים אותי מעלה לאפשר לי לתלות את הקישוטים הכי גבוה שניתן – קישוטים שהכנו בבית הספר ובבית כפעילות משפחתית, בעיקר שרשראות בכל צבעי הקשת שהכנו יחד. הקישוט היחיד שנקנה היה רימון שנפתח בצורת אקורדיון, כל השאר הכנה עצמית.

בערב, התכנסנו כולנו בבית דודתי, בזמן ההמתנה לאבות שישובו מבית הכנסת, הילדים עושים 'התערבויות' מי הכין את הקישוט היפה ביותר, ומבקשים מההורים לקבל החלטה. ברגע הזה ההורים הופכים לפוליטיקאים: 'של כולם יפה', 'אין הבדל', 'היופי הוא כגודל ההשקעה' ועוד שלל פנינים. הם אמרו את הכל רק לא לפגוע בסטטוס קוו.

עם החזרה מבית הכנסת, כמו בכל חג, אני יושבת לצידו של אבי, מתפללים, אוכלים את האוכל ההודי המדהים מעשי ידיהן של אימי ודודתי ואז מתחיל החלק הכיפי באמת – הנוסטלגיה. זיכרונות המבוגרים מעלייתם ארצה וחוויותיהם בפנימיית ניצנים. שני הוריי עלו ארצה לבדם ללא הורים ויצרו לעצמם בארץ משפחה 'אלטרנטיבית' שהורכבה מחברים וחברות. עד היום, גם כשאבי כבר לא איתנו, אני יכולה לדקלם את סיפוריו, שבזכותם למדתי עליו כל כך הרבה. וכמובן ההומור שלווה לכל סיפור. המסר שלי הוא לדבר עם הילדים, לספר להם סיפורים על מה שתבחרו, ולנצל כל רגע במהלך החגים לתקשורת משפחתית טובה – כי אלו הזיכרונות שנותרים לעד".

"הקסם הזה באוויר שלא ניתן להסבר יישר חקוק בי לנצח"

שלי בר יוסף, מרצה בקריה האקדמית אונו ועוזרת הוראה במכללה למינהל ובבינתחומי הרצליה

שלי בר יוסף

"חג סוכות של ילדותי הוא קודם כל ולפני הכל- משפחה. אני זוכרת איך חיכינו לצאת יום כיפור, והגברים היו מתכנסים ברחבה למטה, ליד הבית של סבי וסבתי ז"ל, ובונים את הסוכה. הם היו משאירים לנו, הילדים, את מלאכת הקישוט – שחיכינו לה כל כך. כל בני הדודים היו מתחרים ביניהם מי יוצר את השרשרת הכי ארוכה והכי צבעונית, מי מכין את השלטים הכי יפים, שומרים באדיקות את הקישוטים שהכנו בבית הספר ובגן – ומביאים אותם בהתלהבות בכל חג מחדש. בערב החג, היינו לובשים בגדים חגיגיים, נהנים מאוכל טעים ומחברה משובחת. בתום הארוחה יכולנו לשבת שעות, לדבר, להתעדכן, לצחוק עד שכל השכונה הייתה שומעת. וכשסבא היה רוצה לישון, במיטה שסידר לו שם במיוחד, היינו עוברים לסוכה של השכנים – בני המשפחה של אימי, וממשיכים שם את החגיגה שנגמרה בדרך כלל במרתון רמי אל תוך הלילה.

הוריי היו שכנים בילדותם, ולכן שתי המשפחות משני הצדדים – גרו בסמיכות. אני זוכרת שהיה לי חלום שבו אנחנו בונים סוכה אחת ענקית לכולם יחד. אך לא נמצא מקום לסוכה עצומה כזאת, לכן בארוחה היינו מתפצלים, ואחרי הארוחה תמיד מתחברים. כאמא לשתי בנות, אני מנסה כמה שיותר, שיחוו את ההווי המשפחתי לו זכיתי בילדותי. אני משתדלת כל שנה להכין איתן קישוטים, כמו פעם, אולי פחות זוהרים ומנצנצים, אבל הכי 'שלהן' שאפשר. אני מוצאת את עצמי משתפת אותן בחוויות ילדותי, לא פעם, ומאפשרת להן לטעום מעט מהווי הזה – על אף שהאווירה שונה והחוויות אחרות. כי הפשטות הזו של פעם – אין לה תחליף. סיבוב בשכונה, כשהגברים בבית הכנסת, איחולי חג שמח לשכנים בסוכות הסמוכות, רגעי השקט של אחרי התפילה, כשכל משפחה מתכנסת בסוכה שלה, קולות הברכות וקריאות ה'אמן' שבוקעים מכל סוכה בשכונה, הקסם הזה באוויר שלא ניתן להסבר- לנצח יישארו חקוקים בי".

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר