כל אחד מאוהדי הפועל פתח תקוה למד עם השנים להתמודד בצורה אחרת עם האכזבות וההפסדים שחווה. יש שהתנתקו רגשית לגמרי מהקבוצה ומחכים מהצד ליום שבו תזרח עליה שוב השמש ויש כאלה שלא מסוגלים לבצע את הסוויץ' ולכבות את כפתור הרגש הארור. האוהדים מהסוג השני לבטח מכירים את התגובה ההגיונית והטבעית של הלב המנסה להגן על עצמו בכך שהוא משתדל לשווא להדחיק את הפחד, העצב והכאב, שבאימת ירידת הקבוצה לליגה השלישית.
היות ואי אפשר באמת להכין את הלב למכה עתידית, השתדלתי להדחיק את המציאות ככל שניתן. ניסיתי להקהות את התחושות כי כל כך חששתי מהרגע שבו תישרק השריקה האחרונה והסיוט יהפוך למציאות. רק לפני שני משחקים הייתה רחוקה הפועל שש נקודות מהפועל עכו שבמקום ה-14 והייתה תחושה שהסיפור גמור. כעת, בתום המחזור ה-31, ולאחר שני ניצחונות ברציפות, הפועל נמצאת במרחק של נקודה בלבד מהתמודדות במבחנים וסיכוי סביר להישארות. איך היא כל פעם עושה לנו את זה מחדש? שואבת אותנו למחוזות התקווה והציפייה ורותמת אותנו ל"עוד מלחמה אחרונה ודי".
הפעם האחרונה שראתה הפועל את הקו האדום מלמעלה הייתה לפני חמישה חודשים, כשהקורונה עוד הכתה גלים ומסאי דגו היה על הקווים. מאז המחזור ה-11 הפועל בסכנת ירידה ממשית, חודשים שלמים שהאפשרות לירידת ליגה ניצבת לנו מול הפנים ולא מוכנה לזוז. לפני כחודש החלו האוהדים לחזור למגרשים ויחד איתם גם הפועל, אשר ניצחה בשלושה מתוך שישה משחקים והחזירה לעצמה את הסיכוי להישארות דרמטית. המצב עדיין חמור ומסוכן ביותר, אבל נדמה שהתקווה חזרה ומקדם ההדבקה שלה בשמיים.
אני מודה שאת המשחק האחרון ראיתי לבד מהבית. כן, לפעמים גם אני נכנע ומנסה לברוח מהלחץ והפחד מאכזבה כואבת. צפיתי במשחק דרך השידור האינטרנטי בערבית ומהמעט שקלטתי מהשדר, הבנתי שרעננה דורסת את עכו במחצית. ידעתי ששער קטן של הפועל יחזיר אותנו לחיים וקצב פעימות הלב החל להאיץ. לפתע הנייד שלי רטט – מסתבר שלשידור היה דיליי קטן ושנכבש שער במגרש. באותו זמן על גבי מסך הטלוויזיה אחי נצרת הייתה באמצע התקפה והלב שלי צנח לתחתונים. לא ידעתי מה ההפרש בין השידור לזמן האמיתי במגרש כשלפתע התקפה מתפרצת של הפועל: רק חיכיתי לראות את הכדור ברשת והרגע המיוחל אכן הגיע בסוף בדמות שער עצמי מוזר ונפלא. חמש שנים שלא נהנינו משער עצמי לטובתנו ובאמת הגיע הזמן לניסים.
מאותו רגע פיללתי שלא לשמוע יותר את הרטט המלחיץ. בכל התקפה של המארחים ידעתי שלא יקרה כלום כל עוד הפלאפון נדם, אבל עדיין פחדתי והחסרתי פעימה כשעומר כץ הקסום הציל אותנו משוויון. הפועל נלחמה, בזבזה זמן מבלי להתבייש ועשתה הכל כדי לצאת עם הנקודות. ככה בדיוק צריך! זו מלחמת קיום של ממש ולא צריך להתנצל לרגע. שריקת הסיום העירה אוהדים רבים משנתם והייתה כקריאת השכמה: זה לא נגמר עד שזה לא נגמר!
בעוד חודש בדיוק נדע האם נמחה מלחיינו דמעות של אושר או של אכזבה. המשחקים והשבועות הקרובים עומדים להיות קשים ומורטי עצבים. תגידו מה שתגידו, אבל בתוך תוככם, אתם יודעים שאין לנו ברירה אחרת אלא להפקיד את הלב שלנו פעם נוספת ברגליהם של השחקנים בכחול, לתמוך בהם ולקוות שהם יצליחו במשימה וישאירו אותנו בליגה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
