ביום רביעי שעבר, נחנך מרכז מורשת רוחני לקהילת יוצאי אתיופיה, מרכז שמחכים בקהילה לבנייתו כבר למעלה מ-30 שנה. השבוע, ביום שלישי, התקיים טקס הכנסת ספר התורה אליו הגיעו נציגי הקהילה מכל רחבי הארץ. ההתרגשות והשמחה היו גדולים במיוחד.
כשחושבים על מרכז מורשת המשמש גם כבית כנסת לקהילה, מיד חושבים על חברי הקהילה המבוגרים, הקייסים, ההורים שצעדו את כל הדרך מאתיופיה לישראל. אבל מסתבר שלא פחות מהמבוגרים, גם חברי הקהילה הצעירים מתרגשים מהמבנה החדש, היפה והמרשים במיוחד יש לומר, שנבנה בשכונת שעריה, ומבהירים כמנה חשוב להם לשמר את המסורת של הקהילה.
"במשך שנים רציתי להיות הצבר הישראלי", מספר רפי (וורקאו) ברו, בן 38 תושב העיר. "ההורים שלי עלו לישראל בשנת 1984, הם עשו את הדרך מאתיופיה דרך סודן ואני הגעתי לארץ בגיל מאוד צעיר. רציתי להיות ישראלי מן המניין ובמשך שנים התביישתי במי שאני, בחזות שלי, בצבע ובמנהגים. אני זוכר שכילד הילדים בבית הספר היו נוסעים לחו"ל לחופשה ואצלי זה לא היה קורה. כדי להיות דומה להם, הייתי שומע מוזיקה ישראלית, מתלבש כמוהם ומתנהג כמוהם. עכשיו, אחרי הרבה שנים של התכחשות אני חוזר לשורשים וזו גאווה גדולה עבורי".
רפי וורקאו
לאור התהליך שעבר ברו, חשוב לו שגם הילדים שלו יכירו את מורשת אבותיו. "אני יודע שיש לנו מורשת אדירה, וחשוב לי שהילדים שלי לא יתביישו בה כמוני", הוא אומר. "חשוב לי להעביר את המורשת שלנו לדורות הבאים. פעם הרגשנו שאין לנו כלום ועכשיו אנחנו חלק מהקהילה, יש לנו מורשת עצומה, יש לנו זמרים טובים ומובילים והילדים שלנו גאים בהם וזה מעצים את הקהילה שלנו ואת המקום שממנו באנו".
על בית המורשת החדש הוא אומר: "סוף סוף המעגל נסגר אחרי 30 שנה ועכשיו כולם יוכלו לראות את המורשת שלנו, להיות גאים. היום ילדים בני 13 לא מתביישים בכך שהם אתיופים. ראש העיר עשה משהו מדהים לקהילה, אבל אנחנו לא מתכוונים להיעצר פה, אלא להמשיך ולבקש עבור הקהילה שלנו את הטוב ביותר".
אירוע הכנסת ספר תורה. צילום סלי לוי פרג'
"במשך שנים המורשת שלנו הלכה לאיבוד"
לא רק ברו, חוזר לשורשים ולמורשת. גם חבר'ה צעירים יותר. סיגל שמעון, רק בת 23, כמעט ולא מדברת את השפה האמהרית. היא נולדה בארץ ועד לפני מספר שנים, היא אפילו התביישה במוצא שלה.
"במשך שנים רבות המורשת שלנו הלכה לאיבוד ועכשיו אני חושבת שסוף סוף היא תחזור לעצמה", היא מספרת. "זה התחיל בכך שלמרבית העדות בישראל היה את המקום שלהן, את בית הכנסת שלהן ואצלנו לא היה. תמיד היינו מתפזרים בקרב בתי כנסת של עדות אחרות. לא היה לנו סגנון תפילה משלנו והמתפללים התאימו את עצמם למקום ולעדה איתה הם התפללו. עכשיו סוף סוף נחזור למקורות. כיף לראות את כולם ביחד, במיוחד את החבר'ה הצעירים, שסוף סוף יש להם בית".
נדמה היה שדווקא החבר'ה הצעירים פחות יתעניינו במורשת.
"ובאמת הדור שלי כמעט ולא יודע את השפה. אני בעצמי לא יודעת אמהרית וזה לפעמים יוצר קצר בתקשורת. אפילו חשבתי לקחת קורס ללימוד השפה. היום אנחנו מבינים כבר שמאוד חשוב לשמר את העבר, לספר לדור הצעיר את סיפורי העלייה. אבל בניגוד למה שנדמה היה, לשמחתי לחבר'ה הצעירים כבר יש יותר גאווה והם לא מתביישים במי שהם. אצלנו בבית המשפחה מאוד פעילה, אבא שלי עזר בהקמת המקום ואני שמחה על כך. גם אם לא הייתי חלק מכך באופן פעיל, זה גורם לי רצון לספר ולשמוע כמה שיותר".
צעיר נוסף הוא דביר יאלאו, שמזה תקופה ארוכה יחד עם חבריו פעיל מאוד למען הקהילה. "אנחנו קבוצה של חבר'ה שנלחמת כבר המון שנים לשמר את המורשת שלנו כפי שהיא הייתה בתנ"ך ולהעביר אותה לדורות הבאים", הוא אומר. "לשמחתי הרבה חבר'ה חוזרים בחזרה הביתה, עוד ועוד צעירים מתעוררים, מדברים ומספרים, מעלים פוסטים בפייסבוק – הכל על מנת שהתרבות תשמר. המורשת היא כל התורה כולה".
את ההבנה שיש צורך בשינוי מבינות גם עידית שוהם, בת 32, וטהון דסטה ביבי, בת 31, שתיהן חלק מגרעין "נטע" שהוקם בעיר בשנת 2011. מדובר בגרעין בו חברות 15 משפחות והוא שייך לעמותת "חברים בטבע" שמקימה גרעינים קהילתיים ופועלת בשכונת יוספטל.
"במשך שנים רבות חייתי בתוך בלבול, זה התחיל מהתכחשות לעבר שלי", מספרת שוהם. "את רוצה להיות יותר ישראלית, את שוכחת את השפה, מוותרת ומשאירה מאחור את מה שהבאת מהבית כי את רוצה להיות חלק מהקהילה. אבל ככל שהשנים עוברות עברתי תהליך. את מגבשת את הזהות האישית שלך, צוברת יותר בטחון ומכירה ומעריכה את מי שאת ולא רק בדיבורים, אלא גם ברגש".
היא מספרת שהעניין של המסורת מעסיק מאוד את בני הדור הצעיר של הקהילה. "אני באופן אישי למשל החלטתי לחזק את השפה האמהרית שכמעט ונשכחה ואמרתי לעצמי שאני צריכה לדעת גם עברית וגם אמהרית", היא אומרת. "חזרתי הביתה, התחלתי לדבר עם ההורים, שבהתחלה לא הבינו אותי, כי בעבר התעקשתי לדבר רק עברית, אבל באתי ממקום מכבד, לי, להם ולנכדים שלהם, והם מבינים שקורה משהו אחר, שחשוב לנו לא לשכוח ולהיעלם. אני שואלת שאלות על חג הסייג, מבקשת לשמוע את סיפור העלייה ורוצה לעזור לשמר בשביל כל הצדדים. אפשר לראות שאת אותו תהליך שאנחנו עברנו, עוברים היום גם בני הנוער שחיים כרגע בהכחשה, רוצים להיות ישראלים ומאוד מבולבלים בזהות שלהם ועוברים תהליך טבעי של גיבוש זהות".
טהון דסטה ביבי מספרת: "אפשר לראות את השינוי גם בדברים הקטנים, אם בעבר היינו רוצים לצאת למקומות בילוי ישראלים, עכשיו יש מגמה של מקומות רק של הקהילה, יותר בני נוער שמעורבים בחברה. במשך תקופה ארוכה נאלצתי להתמודד עם הזהות שלי, מה זה אומר להיות ישראלית ממוצא אתיופי ויש דברים שנפתרים רק כאשר אנחנו מבינים מאיפה באנו. כשהגענו לארץ נאלצנו להילחם על בית כנסת. הקמת המרכז החדש היא אירוע מאוד מרגש עבור המבוגרים, שחיפשו את המקום הזה וגם עבורנו הצעירים, שמי שמתעורר ורוצה לבדוק את הזהות שלו, אולי המקום ייתן לו את המענה".
טהון דסטה
דניאל פיקדו
"ההשראה האדריכלית היא ממבני ציבור בקהילות היהודיות באתיופיה"
המרכז החדש, הוקם בשכונת שעריה ברחוב עובדיה במטרה לספק מענה לצרכיה התרבותיים והרוחניים של הקהילה. שטח המבנה שהוקם הינו כ־380 מ"ר. הוא כולל אולם מרכזי בשטח של כ־155 מ"ר, אולם מִשני בשטח של כ־65 מ"ר, ושטחים נוספים קטנים יותר. כל חזיתות המבנה מצופות אבן בשני גוונים אשר שולבו בהן חלונות גבוהים, להעצמת התחושה של גובה המבנה והייחודיות שלו.
"ההשראה לתכנון האדריכלי של מבנה בעל כיפה מרשימה לקוחה ממבני ציבור שהיו מקובלים בקהילות היהודיות באתיופיה", מסביר האדריכל הוגו רוזנפלד, אשר תכנן את בית מורשת יהדות אתיופיה בפתח תקוה. "המבנה עצמו מלבני ובתוכו משתלב מבנה עגול, כאשר עליו מונחת כיפה עשויה מאלומיניום בקוטר 12 מטר ובגובה 3.5 מטר שיהווה נקודת ציון בשכונה. מתחת לכיפה שורת חלונות שמאירים מלמעלה את האולם המרכזי".
ראש העירייה איציק ברוורמן, שזכה למחמאות רבות מחברי הקהילה, אמר השבוע: "יהודי אתיופיה הגיעו לארץ לפני למעלה מ־30 שנה, ומאז הם מבקשים מרכז רוחני לקהילה. הגיעה העת לענות על הצורך הקהילתי והחברתי של בני הקהילה, ולבנות מרכז אשר יהווה מוקד משיכה ואבן שואבת לפעילות הקהילה. אני מאמין באחדות החברה אך לא באחידות, לכל קהילה הגוונים והצרכים שלה, ואנו עושים את מרב המאמצים להיענות לכולם".
איתמר אלדר, מנכ"ל החברה לפיתוח פתח תקוה, האחראית על הקמת מבני ציבור בעיר ובין היתר גם על פרויקט זה, הוסיף: "זהו פרויקט מרגש במיוחד עבורנו". הפרויקט בוצע על ידי החברה לפיתוח פתח תקוה בשיתוף פעולה עם אגף הקליטה בראשות משה משה ובניהולה של רעיה ליכטמנוב.
"כשעזבנו את אתיופיה הזנחנו את התרבות והמסורת, בגלל שלא היה לנו מקום ומאז שהגענו לארץ נלחמנו לבנות את המבנה הזה", סיפר השבוע בהתרגשות אשר שמעון גזבר בעמותת פלג, הפועלת לקידום הקהילה האתיופית. "רצינו מקום שבו נוכל ללמד את הדור הבא, להסביר לו מאיפה באנו, כי בלי עבר אין לנו עתיד והמקום החדש משנה את רמת החיים שלנו ב־180 מעלות. בשנים האחרונות ההורים והילדים של הקהילה היו מנותקים ועכשיו הם מגיעים לגיל שהם הופכים להיות סקרנים, שואלים שאלות, איפה הייתם, מה עשיתם, הם לא מכירים את התפקיד של הקייסים בקהילה והיום אנחנו מתחילים מאפס. יש נתק בין ההורים והילדים עקב השפה, וההורים לא מספרים מה היה באתיופיה והילדים לא שואלים ואנחנו רוצים להחזיר בחזרה את הגאווה, את כל מה שאיבדנו בדרך, את התרבות היפה שלנו, אהבת הארץ, אהבת חינם, אנשים הגיעו לארץ והשתנו וזה כואב".
היה שלב שאיבדתם תקוה שמרכז כזה יוקם?
"כמעט אבדה תקוותנו. נפגשנו עם ראש העירייה איציק ברוורמן, הוא אמר שהוא מוכן ללמוד את הדברים שאנחנו מבקשים. הוא הבין את המשמעות של התרבות ושאדם עוזב את ארצו ומתגעגע למנהגים. הוא הבין את הצורך שלנו לתרבות ולמקום שנוכל להיות בו, נוכל להתפלל וגם ללמוד בו. מבחינתי, זה מרכז רוחני, מרכז מורשת. מדובר במקום גדול ומפואר שיכול להתאים להרבה דברים".
מי שמצטרף לדברים שלו הוא יו"ר העמותה, דניאל פיקדו, אחד מצעירי העדה שבמשך שנים רבות פעיל בנושאים שונים. "אדם ששוכח את עברו העתיד שלו מעורפל", אומר פיקדו, "ולכן במשך שנים ניסינו לשמר את המסורת. מאחר ולא היה לנו איפה להעביר את המורשת המפוארת שלנו, ביקשנו את בית המורשת ועכשיו סוף סוף הילדים שלנו יוכלו להתגאות שאנחנו שווים בין שווים, יוכלו להתגאות שהסבים שלהם וההורים שלהם, יש להם עבר והם לא הגיעו מסתם מקום והם לא צריכים להתבייש. לכל אחד בארץ יש את התרבות שלו, המאכלים שלו, הביגוד והמנהגים וגם לנו יש את הייחודיות שלנו, לא פחות מאף אחד ואת זה אנחנו רוצים להעביר לדורות הבאים שיבינו וידעו שהם שווים בין שווים. במשך שנים הרגשנו שאנחנו מזניחים את התרבות שלנו והתחלנו להיות סוכנים של תרבות אחרת ומהיום זה ישתנה. אני מאוד מקווה שגם בעירייה ובמינהל החינוך יבינו את זה ויביאו את תלמידי העיר לבקר בבית המורשת, שילמדו על יהודי אתיופיה, איך הדברים עברו מדור לדור ושתהיה להם גאווה. אני רוצה לשנות את התפיסה שיש על הקהילה ושיכירו מי אנחנו באמת".
פנינה תמאנו שאטה וראש העירייה איציק ברוורמן בטקס חנוכת מרכז מורשת יהדות אתיופיה
טור אישי/דניאל אוריה
דניאל אוריה. צילום זאב שטרן
זה מה שרצינו, מאז שעלינו
משמעות המרכז היא העברת הפעילות מיוזמות פרטיות של עמותות ונדבנים, לאחריות עירונית
מאז עלייתה לארץ, אחת משאיפותיה של יהדות אתיופיה בעיר פתח תקוה הייתה בין היתר, הקמת ובניית מוסד תרבותי עירוני ורוחני לקהילה מטעם ובאחריות העירייה. רק בשנת 2016, ראש העירייה הנוכחי איציק ברוורמן, קיבל החלטה דרמטית בשנה הראשונה לכהונתו והקים מרכז מורשת ליהדות אתיופיה.
משמעות המרכז היא העברת הפעילות מיוזמות פרטיות של עמותות ונדבנים, לאחריות עירונית. מדובר במרכז עליו העירייה לוקחת אחריות וממקמת אותו באותה שורה עם עשרות המוסדות התרבותיים. בין עיקרי תפקידו, המרכז ישמש כארכיון להנצחת מורשתה ותרבותה של יהדות אתיופיה, וכן כמכון מחקר ובית מדרש לידע אקטיבי ואקטואלי. זאת, במטרה להנחיל את הזיכרון הפרטי והקולקטיבי, זהותה, מורשתה, ותרבותה של יהדות אתיופיה, לדורות הבאים.
באמצעות מוסד ממלכתי זה תהפוך תרבותם של יהודי אתיופיה לנחלת הכלל, כחלק ממסורת ותרבות ישראל על גווניה. מאז ומתמיד שאפנו לפעילות אקטיבית, ולהקמת מוסד ציבורי זה, גוף אשר יאגד את הידע שנצבר אודות הקהילה היהודית האתיופית בארץ ובעולם, וזאת במטרה להנגישו לחברה הישראלית. השאיפה היא כי תכנים חינוכיים שייווצרו במסגרת זו, יהוו מקור השראה ליצירת תרבות, זהות, והשפעה על מדף הספרים היהודי והזיכרון הקולקטיבי של הזהות היהודית-הישראלית.
"מרכז מורשת יהדות אתיופיה" יהווה גוף ידע עירוני ומרכזי, לחקר תרבותה ומורשתה של קהילת יהודי אתיופיה בישראל. הגוף יהווה בית תרבותי ומרכזי למוסדות, גופים, עמותות ויזמים פרטיים העוסקים בתרבות יהודי אתיופיה ברמה המקומית, הארצית והלאומית, תוך שיתוף פעולה הדוק עם כולם יחד. המרכז ישתלב ביחידת המורשת של מינהל תרבות במשרד התרבות והספורט, ויכלול בין היתר מכון מחקר וארכיון".
