אופירה אבירם, נומרולוגית
"גדלתי בבית ירושלמי דתי עם שלוש אחיות אחיות ואח, לאמא עובדת מדינה ואבא ז"ל ברזלן בסולל בונה. בית של אהבה, נתינה, תורה ועבודה. עדיין נשארו אצלי השרידים מהבית. לימדו אותי שלפני ציונים חשוב להיות אדם טוב. המוטו של אבי היה "ואהבת לרעך כמוך". בניגוד לשלושת אחיי אני בחרתי בדרך אחרת עם השנים. למדתי בבית ספר יסודי דתי. יש לי הרבה זיכרונות שחרוטים לי בראש על ילדות מדהימה וסביבה תומכת ומעצימה. הייתי תלמידה ממוצעת עם ציונים לא ממש גבוהים אך חברותית מאוד ומצחיקה. הייתי אקטיבית מאוד ותזזיתית ועם השנים גילו שיש לי בעיות קשב וריכוז. הייתי מאובחנת בזכות המורה שלי ששלחה את הוריי לאבחן אותי. קיבלתי הרבה תמיכה מהוריי, המורים שלי גם האמינו בי יותר מאשר אני האמנתי בעצמי. לא הצטיינתי במבחנים בציון 100 אך הצטיינתי מאוד בשאפתנות, נחישות, ובכוח הרצון שהיה לי להישגיות".
דוד חג'ג', פעיל חברתי
"את צלצול הפעמון הידני של מר שרעבי ז״ל, אב בית הספר שכון עממי, כיום יסודות, בשכונת שעריה שבדרום העיר, קשה לי לשכוח עד היום. אולי כי זה היה צלצול ששולח אותי להפסקה לכדור ולחברים או צלצול שגואל אותי משיעור משעמם. חלפו יותר מ-45 שנה מאז שעזבתי בפעם האחרונה את שערי בית הספר, תקופה שלצערי בזבזתי. לא השקעתי בלימודים, הכיתה והשיעורים פחות עניינו אותי, היה יותר חשוב לי המשחק והחצר. זימון ההורים לפגישה עם המחנכת היה עבורי סיוט אחד גדול עם תוצאה ברורה ותמיד אחרי מפגש כזה הבטחתי להורים ולמחנכת שמרגע זה אני משתפר. אבל הבטחות היו והשיפור בלימודים לא הגיע. למרות חוסר המוטיבציה ללימודים בית הספר של הימים ההם היה מקום נעים ומתחשב. היו ניסיונות רצופים להחזיר אותי למסלול הלימודים להשקיע ולהגיע לתוצאות. מנהל בית הספר, נחום להב ז״ל, לקח אותי לעשרות שיחות בניסיון להסביר את חשיבות הלימודים וההשקעה. בית הספר הקטן בשכונה הדרומית היה משענת חשובה עבור ילדים ומשפחות רבות, החל מארוחת צהרים בכל יום ועד חוגים ושיעורי ההעשרה. לשמחתי לימים הבנתי את הטעות הגדולה בחוסר המוטיבציה ללמוד, ריכזתי מאמץ, השלמתי פערים וגם סיימתי לימודים אקדמאים".
אורלי שטרית, פעילה חברתית ומתמודדת למועצת העיר
"נולדתי בבית החולים השרון, באותה תקופה התגוררנו ברחוב פינסקר ובהמשך עברנו לרחוב גוטמן. הייתי ילדה שלישית מבין חמישה ילדים, לאבא שלום יצרן תיקים ואמא רחל התופרת. בתור ילדה, הייתה לי ילדות מאושרת, לא היה לנו כלום כמו לכולם והרגשנו הכי עשירים בעולם. התחלתי את לימודי בגן החובה אצל הגננת שרה (גוטמן פינת רוטשילד) ואת היסודי בבית ספר נצח בנות. למרות היותנו משפחה מסורתית ולא דתית במלא המובן, היה חשוב להורים שנקבל חינוך לאהבת הדת היהודית. בנצח בנות קיבלתי ערכים שמלווים אותי עד היום, האמונה, עזרה לחלש, וידע נרחב, אפילו בלימודי המשפט שאני לומדת, שמבוסס על המשנה שלמדתי בהיותי נערה צעירה. בתיכון למדתי במכללה למנהל הנהלת חשבונות".
רם לוי, קפטן הפועל פתח תקוה בכדורגל
"ברור שהייתי משקיע את רוב הזמן בכדורגל, אבל בסך הכל גם תלמיד סבבה. למדתי בבית הספר גן ונוף והעברתי את הזמן בצחוקים וכיף עם החברים, אבל גם השקעתי כשהיה צריך. מאוד אהבתי מתמטיקה, הייתי טוב בזה ואפילו עשיתי ארבע יחידות. גם שיעורי לשון היו חביבים עלי וכמובן ההי לייט – שיעורי ספורט, שם תמיד הייתי בולט. לא אהבתי היסטוריה, מקצוע קשה עם הרבה חומר לקרוא. זה המקצוע היחיד שחסר לי כדי להשלים את הבגרות. לכן אני שונא את זה".
רון כץ, חבר מועצת העיר
"בית הספר היסודי הדר בשכונת כפר גנים היה עבורי לא רק הבית החינוכי הראשון אלא גם המקום בו למדתי לעשות את הדבר הנכון גם אם הוא לא היה הכי פופולרי. בכיתה ו' הגיע לכיתה שלנו ילד חדש, עולה מרוסיה, שהיה מאוד שונה בהתנהגות שלו ובלבוש שלו מאיתנו ה"צברים". כמובן שגם העברית הדלה שהייתה בפיו לא תרמה. מהר מאוד הוא הפך לבדיחה של הכיתה והיה זוכה לבדיחות ושירים על חשבונו וכמובן לשם חיבה מעליב. למרות שכאמור העברית שלו הייתה דלה, הוא הבין שלועגים לו ולא פעם ראיתי אותו על סף בכי. מיותר לציין שאף אחד לא רצה להסתובב עם הילד הדחוי . המצב שלו מאוד הפריע לי כי אף אחד לא נתן לו הזדמנות אמיתית להשתלב. דיברתי עם שני חבריי הטובים והחלטנו להזמין אותו לצאת איתנו ביום שישי. כשהילדים האחרים ראו שהזמנו אותו לבלות איתנו, חלקם הביעו מבטי תמיהה אך לא אמרו דבר. כשהליצן של הכיתה סינן חצי בדיחה על "מעשה התרומה" שאני וחבריי עשינו, מייד נזפנו בו והוא השתתק ואחריו אף אחד כבר לא אמר דבר ולאט לאט הילד החדש הפך להיות אחד מהחבר'ה. זה היה סיכון שבהחלט היה שווה לקחת ועד היום הוא אחד מחברי הטובים. בתיכון גולדה בו למדתי, קיבלתי שיעור חשוב לקבלת אחריות על המעשים שלי. התיכון היה תיכון ניסיוני שבו אין צלצולים. אני לא אומר שלא היו שיעורים משמימים שקיצרנו אותם בשביל לשבת בשמש אבל זה קרה לעיתים די נדירות".
שרית קיצוני, מנהלת אחד העם רמת ורבר
"את מרבית שנות היסודי בחדרה ועד כיתה ח' למדתי בבית ספר בשם "אחד העם", כשמו של בית הספר אותו אני מנהלת כיום. אני חושבת שהייתי תלמידה סקרנית. ביסודי אהבתי במיוחד את המורה לגיאוגרפיה והמורה למדעים. בתיכון המשכתי במגמת ביולוגיה וגילתי עניין רב בעיקר במעבדות החוקרות של המורה שרה שהגישה אותנו לבגרות. באופן לא מפתיע, כאשר בחרתי במה להתמחות בתארים אקדמאיים זה היה בדיוק באותם תחומים של מדעים – גיאוגרפיה – סביבה בתקופת התיכון השקעתי בצופים יותר זמן וענין מאשר בלימודים, הדרכתי, הייתי רשג"דית, ריכזתי קורס הדרכה ואף יצאתי לשליחות בארצות הברית עם ה"קראוון" (קראוון הידידות, משלחת מדריכים של הצופים לצפון אמריקה) וזכיתי לאורך שנים להיות חניכה בקבוצתו של המדריך איש חינוך דגול שמוכר כיום כד"ר יעקב הכט שמוביל את גישת "ערי חינוך". אהבתי ללמוד מתוך בחירה ולכן בתיכון נסעתי מידי שבוע מחדרה לאוניברסיטת תל אביב ללמוד בקורס המיקרוביולוגיה של נוער שוחר מדע. החלפתי שלושה אוטובוסים בכל כיוון והדרך לקחה 3 שעות – בדיוק כמו הקורס, אבל הייתי ממש מאושרת ללמוד ולחקור במעבדות המשוכללות בצבא עסקתי בחינוך וידיעת הארץ, גם כמפקדת יחידה בקבע כך שההמשך להוראה ולניהול היה די טבעי. בבית, אמי הייתה אשת חינוך, זכור לי שדווקא אבי שכלל אינו מהתחום, קרא לי ולאחי הצעירים והסביר לנו שכל אחד מאיתנו הוא שונה ומיוחד ולכן יקבל ממנו דברים שונים לחלוטין ואין טעם לעשות השוואות. מכאן שאת תפישת "חינוך לנער על פי דרכו" קיבלתי ממנו. אגב, אחת החוויות הפחות נעימות שזכורות לי מכיתה ו' היא שכאבה לי הבטן כאב נוראי ומורה חשבה שזו רק התרגשות לקראת בחינה בהמשך היום. בסופו של דבר פינו אותי לבית החולים ושם הסירו בחירום את האפנדציט המודלק שכמעט התפוצץ".
רחל אמרני, מנהלת בית הספר "חן" לשגרירים צעירים
"לשמחתנו הטבע האנושי מאפשר לנו לזכור דברים ואירועים מרגשים ומכוננים שהשפיעו עלינו ונשארו לנו בזיכרון. כאשר ניסיתי להיזכר בתקופת בית הספר הלכתי לאלבומים של התמונות וספרי הזיכרונות שהיינו נוהגים לכתוב האחד לשני בבית הספר יסודי והתיכון. עם חיוך על השפתיים נזכרתי ברגעים המרגשים והיפים. מבין שלל התמונות והאירועים נזכרתי בהשפעה הגדולה שהייתה לפעולות ההתנדבות שלי ושל חברותי לכיתה. התרגשתי במיוחד לראות מזכרות מחבילות השי שהיינו מכינים לחיילים שהיו מאושפזים בבית החולים ״אסף הרופא״. כילדים התרגשנו כל פעם מחדש מהמפגשים עם החיילים והמשפחות ששמחו מאוד לראות אותנו. לגבי באופן אישי הייתה לכך משמעות מיוחדת בגלל שאבא שלי שירת אז בצבא קבע והיה כיף לעזור לחיילים ששירתו בצה״ל שניתפס בעיני כדבר החשוב ביותר. אין ספק שהייתה זו תקופה יפה של תום ותמימות שמעלים געגועים".
נתי לוי, זמר
"הייתי תלמיד חרדתי משהו, פוחד לא להתעורר בזמן ובחלק מהתקופה בתור ילד הייתי ישן עם בגדים כדי להספיק את הבוקר. למשל, אם בהפסקות כולם היו יוצאים לשחק, אני הייתי נשאר בכיתה כדי לסיים עם שיעורי הבית. פעם רציתי לצאת מהכיתה העיונית כי נמאס לי להפעיל את המוח, וירדתי למגמה המקצועית. לאחר שבוע נלחמו להחזיר אותי לכיתת המוח, ואיך שחזרתי היה מבחן מסובך ולמזלי עברתי אותו בציון 100. בקיצור, הייתי ילד חרוץ בתוך עטיפה שלא כל כך נראתה כך".
עמי פאן, מנהל מכבי פתח תקוה
איזה תלמיד היית? "לא השקעתי בלימודים, כי העדפתי להשקיע באימונים במחלקת הנוער של מכבי למרות שלא יצא ממני שחקן. בבית הספר היסודי "פיקא" הייתה לי מורה לחשבון שידעה שאני ועוד שלושה חברים נפריע כדי לשחק כדורגל אז היא תמיד הוציאה אותנו בתחילת השיעור. ענינו שלא נצא עד שנקבל פתק למזכירה כדי שתיתן לנו כדור. חוץ מזה הייתה לי בעיה להגיע בימי ראשון כי 90% מהכיתה היו אוהדי הפועל וזו הייתה תקופת האליפויות. הייתי מחביא את התיק במרתף של הבניין ולא הולך. התעללו בי וידעתי מה מחכה לי, אבל הבטחתי להם שיום אחד הכל ישתנה ואני שמח שזה קרה".
מקצוע אהוב? "התעמלות. בתיכון "עמל" היה לנו מורה נהדר, למרות שבסופו של דבר גם ממנו ביקשנו כדור".
מקצוע שנוא? "היסטוריה. במקום לעסוק בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי דיברו על ההיסטוריה של מדינת ישראל".
