רובנו נוטים לחשוב, כי כאשר מאמר מתפרסם בכתב עת אקדמי, אפשר להתייחס לדברים המתוארים בו באופן רציני, ולייחס להם תקפות מדעית. לכל הפחות, לא ניתן לזלזל בהם או לדחות אותם על הסף. עם זאת, למרות הדימוי הנוצץ, האקדמיה היא כנראה לא המקום המכובד והאינטלקטואלי שאולי חשבנו שהוא. הדרך הטובה ביותר להסביר את הטענה הזאת, היא על ידי דוגמה ממש מן הזמן האחרון: החוקרת הלן וילסון פרסמה מאמר בנושא "תרבות האונס אצל כלבים". לפי וילסון, ממש כפי שכלבים זכרים אינם ביקורתיים ממש כלפי האנסים בחברה שלהם (קרי, כלבים זכרים שכופים עצמם על הנקבות, מבלי לקבל את הסכמתן המפורשת), כך גם גברים בקרב המין הומו ספיינס, הלא הם בני אדם, אינם מספיק ביקורתיים כלפי האנשים מקרבם. משכך, יש היגיון רב בייבוא של חלק משיטות האילוף שעובדות אצל כלבים, כגון קשירה ברצועה, קולר חשמלי וכדומה, וליישם אותם על גברים.
עכשיו, קחו רגע, ותקראו את זה שוב: הבאנו כאן פרפרזה מתוך מאמר שהתפרסם באמת, בכתב עת מדעי אמיתי, שדן בתרבות האונס בקרב כלבים, ומציע לקשור גברים אנושיים ברצועה. מכל מקום, מי מכם שהתחיל להעלות בדמיונו שלקשור בני אדם ברצועה יכול להיות רעיון מתקבל על הדעת, מוטב שיידע קודם שהלן וילסון הנ"ל אינה חוקרת אמיתית. היא למעשה דמות פיקטיבית לחלוטין, שהומצאה על ידי שלושה אנשי אקדמיה בשם ג'יימס לינדזי, הלן פלאקרוז ופיטר בוגוזיאן; כולם נמצאים בעיצומה של קריירה באקדמיה בחוגים שונים, אולם הם החליטו להציג את הבעיות השיטתיות הקיימות בתחום של אישורי מאמרים, בעיקר בתחום מדעי הרוח, בדרך מקורית: השלושה כתבו סדרה של מאמרים פיקטיביים מגוחכים, תוך שהם נחזים למאמרים אותנטיים, וחלקם הצליחו לעבור את הסינון והתקבלו לפרסום בכתבי עת מדעיים. דוגמה אחת בולטת לעבודתם הייתה המאמר הנ"ל בנושא תרבות האונס בקרב כלבים, שאף זכה להצלחה, ונבחר לאחד המאמרים הטובים ביותר באותה שנה על ידי המגזין.
"מאמר בנושא תרבות האונס בקרב כלבים נבחר לאחד המאמרים הטובים ביותר באותה שנה על ידי המגזין" | פרופסור עקיבא פרדקין
לפי פרופסור עקיבא פרדקין, הבעיה נובעת ממערך התמריצים המופעל על האקדמיה: "אקדמיה מורכבת מאקדמאים, ואקדמאים הם בני אדם", אומר עקיבא פרדקין. "כתוצאה מכך, הם אינם מנותקים מן הסביבה הפוליטית בה הם חיים. הניסוי שעשו שלושת החוקרים הנ"ל, הציג את הבעיה בה שבויים מדעי הרוח, והוא יישור קו בפני הנחות מוצא ליברליות, קרי תפיסה של המציאות בהתאם לתפיסות אופנתיות על גברים ונשים, שחורים ולבנים, מיניות וכדומה. תמיד יש קשר פוליטיקה לבין ממצאים מדעיים, שהרי גם למדענים ובעיקר למי שמממן אותם, תמיד יש אינטרסים. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, תורת האיגניקה, שגרסה שיש תכונות גזעיות רצויות יותר או פחות הייתה התפיסה השלטת ברפואה של אז, פשוט משום שתפיסות גזעניות היו מאוד מקובלות אז, והגיעו גם לאקדמיה. עד לשנות ה-70, הומוסקסואליות סווגה בתור הפרעה נפשית על ידי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, וזאת עד שהסתבר בין היתר שיש לא מעט פסיכיאטרים, שהיו בעצמם הומוסקסואלים. רוצה לומר, זה שמשהו פורסם בכתב עת זה טוב ויפה, אבל למרות זאת, לא צריך להשעות את החשיבה הביקורתית שלנו גם בעת קריאה של מאמר אקדמי. לאקדמאים אין מונופול על השכל, והם מושפעים כמו כולם מאמונות ותפיסות חברתיות".
פרופ' עקיבא פרדקין: "מה שקובע הוא מה עבר במוחו של החוקר"
פרופסור עקיבא פרדקין הוא איש אקדמיה בכל רמ"ח איבריו: לאחר שחרורו מן הצבא (היה ממקימיה של יחידת 669, וכן קצין הספורט הראשי של חיל האוויר), למד לדוקטורט באוסטרליה. לאחר מכן, קיבל תואר פרופסורה מכמה אוניברסיטאות בינלאומיות, כגון אוניברסיטת טורו בקליפורניה. בעשרים השנים האחרונות, עוסק פרדקין בסיוע בהוצאת דוקטורט למועמדים במכון העומד בראשותו, מכון PHD Institute, המנגיש לימודי דוקטורט במגוון אוניברסיטאות מרחבי העולם.
"כמו שקרה בעוד כל מיני תחומי חיים", אומר פרופ' פרדקין, "מה שפגע באקדמיה, זו העובדה שעברו להתרכז בנתונים מדידים במקום במהות. בשנים האחרונות, מוסדות אקדמיים החלו למדוד את הסגל שלהם במה שנקרא תפוקות מחקר: חוקרים החלו להימדד בכמה מצטטים את המחקרים שלהם. לכאורה הדגש מושם על איכות המחקרים, אולם בפועל, המדד נתפס בתור מדד כמותי: חוקרים פשוט מנסים לפרסם כמה שיותר מחקרים. כאשר מתרכזים בכמויות, מטבע הדברים יורדת האיכות של המחקרים, ונוצר איזה מירוץ לתחתית, של מי יפרסם כמה שיותר מחקרים, למרות שאין ברובם שום תועלת. גם כדי לקבל דוקטורט או פרופסורה, כל מה שצריך הוא לכתוב כמה שיותר מאמרים שעומדים באיזה רף מינימום מסוים, במקום לנסות ולדרוש מצוינות במחקר, קרי מסקנות תקפות ופורצות דרך.
"מסקנות תקפות ופורצות דרך" | פרופסור עקיבא פרדקין
גם המודל התקצובי של מוסדות ההשכלה הגבוהה הוא בעייתי: מדינת ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שבחרה לתקצב את המוסדות האקדמיים שלה לפי תפוקות, ולא לפי התקציבים המושקעים בהוראה ומחקר. כך המדינה משיגה פיקוח אפקטיבי על התקציב, מבלי להתערב כביכול. עם זאת, המוסדות מקבלים תקציב לפי כמות הפרסומים, שהרי למדינה אין דרך לעמוד באמת על איכותם של המאמרים. לכן, גם המוסדות עצמם מתרכזים בכמות במקום באיכות.
אגב, גם ב-PHD Institute בראשותי, קרה משהו דומה. אחד מאנשי הסגל, שהוא פרופסור בעל שם היה בקשר עם מוסד אקדמי מחרסון (אוקראינה), והועלו ספקות לגבי כשירותו האקדמית המוסד. נוצר מצב שלמרות שאותו פרופסור פרסם למעלה מאלף ספרים ומחקרים, רק כאשר העלו ספקות לגבי המוסד מאוקראינה, שמו של איש הסגל פורסם לראשונה ברבים".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה אפשר ללמוד מכך?
פרופ' פרדקין: "בסוף יש המון אינטרסנטים בכל שרשרת המזון של העולם האקדמי. כאשר מישהו חדש רוצה לפרסם מאמר, מעבירים אותו בדרך חתחתים ועושים לו את המוות, מבלי להותיר בפניו כל אלטרנטיבה. אולם כאשר מדובר במה שנקרא אנשי שלומנו, פרסום המאמר הוא משימה פשוטה הרבה יותר, כאשר בין איכות המאמר לבין הפרסום שלו אין קשר מתחייב.
"בסוף יש המון אינטרסנטים בכל שרשרת המזון של העולם האקדמי" | פרופסור עקיבא פרדקין
עם זאת, חשוב לי לסייג את עצמי, ולומר שזה לא שהאקדמיה כולה מושחתת ומיותרת כן? פשוט בעשורים האחרונים, יש ניתוק מסוים בין האקדמיה לבין מטרותיה המקוריות. אני סבור, שצריך לשאוף להחזיר עטרה ליושנה, ופחות למדוד תקציבית את המוסדות לפי כמויות, וכך יוכלו להתרכז באיכות במנותק משיקולים כלכליים".
פרופ' עקיבא פרדקין הקים את מכון PHD INSTITUTE, אשר ממנו סיימו 1100 בוגרי תואר דוקטור. למידע נוסף על האיש ופעילותו, כנסו לאתר הבית של עקיבא פרדקין.
