שי גרוסמן
שי גרוסמן
"פעם בשנה יש את יום כיפור שמזכיר לנו לבקש סליחה. לפעמים אנחנו נזכרים במקרה שקרה לאחרונה ולפעמים עלינו לפשפש בזיכרון ולחשוב ממי עלינו לבקש סליחה. תמיד נמצא שם משהו, ריב עם חבר, מילה שאמרנו וכו׳. אבל בזמן הצום, בשעות הקשות האלו, כשהגוף מתייבש והרעב מנקר, אני נזכר באותם גיבורים שעברו את השואה. שהצום עבורם היה יומיומי במשך שנים. עד היום זה בלתי נתפס בעיני ואני רואה אותם כגיבורים אמיתיים, מושא להשראה והערצה. חשוב שנזכור אותם, למעננו וגם למען הדורות הבאים. אבל לצערי לא כולם ייזכרו. מתוך 6 מיליון יהודים שנספו רק 4.7 מיליון שמות מתועדים בהיכל השמות של יד ושם, את שאר השמות כנראה שכבר לא נדע לעולם. ילדים, נשים, משפחות שלמות שנכחדו לגמרי ללא זכר. כבר לא נשארו איתנו הרבה ניצולי שואה ולי נשארה תחושת החמצה ופספוס. אולי לא עשינו מספיק, בטח יכולנו יותר. יכולנו להתאמץ עוד יותר בכדי להשיג את העדויות האלו, את השמות שלהם, להנציח אותם לעולמים. לפני יום הכיפורים הקרוב, אני רוצה לבקש סליחה ומחילה מכל אותם אלו שהיו שם ושמותיהם לא נודעו, סליחה שלא עשינו עוד יותר כדי לזכור את שמותיכם להנצחת עולמים. לכל אלו שרעבו, שסבלו, אלו שעונו ונרצחו באכזריות, אלו שלחמו. בני עמנו היקרים ששמם לא נודע, יהי זכרכם ברוך". (גרוסמן הוא חבר ועד עובדי טבע בעיר).
אופירה אבירם
אופירה אבירם
"ישראל צריכה לבקש סליחה מהדור הצעיר שלא יכול לקנות קורת גג, ארבע קירות. כיום, צעירים ישראלים לא מחכים לירידה במחיר הדירות או לירושה שיקבלו, אלא משקיעים בחו"ל ושוכרים בישראל כי בארץ המחירים נושקים לשמיים ובחו"ל המחירים נורמליים. לצעירים היום אין פתרון בלי עזרה מההורים לקנות דירה, מאחר שעם משכורת של 8,000 שקלים בחודש זה חסר סיכוי. הפוליטיקאים יוצרים סיסמאות של גרוש ומנסים להשפיע על הציבור פסיכולוגית ולא כלכלית. הם מוכרים לנו אשליות וצעירים רבים אפילו לא מצליחים לגמור את החודש. עליית מחירי הדיור היא באחריות הממשלה שצריכה למצוא לכך פתרונות". (אבירם היא נומרולוגית).
מוניקה כהן
מוניקה כהן
"המדינה אכן צריכה לעשות חשבון נפש עמוק ביום כיפור. עליה מוטלת האחריות על כל השכבות החלשות מבחינה כלכלית וחברתית. עליה לבקש סליחה מן הנכים שעדיין לא מקבלים קצבה ראויה. עליה לבקש סליחה מן הקשישים קשי היום ה"נהנים" מקצבת ביטוח לאומי בלבד וחיים חיי עוני. עליה לבקש סליחה מאותם ניצולי שואה שצריכים לבחור בין אוכל לתרופות למרות שהמדינה מחזיקה כספי פיצויים ומערימה קשיים בירוקרטיים על הזכאים. עליה לבקש סליחה מן הקהילה האתיופית המופלית עדיין בבתי ספר ובמקומות עבודה ובעיקר צעיריה מסומנים אצל משטרת ישראל. אבל בעיני, התחום החמור ביותר בו מטפל משרד הפנים, זהו ילדי הפליטים ומהגרי העבודה. מספרם לא רב למרות ההגזמות של כל מהלכי האימים עלינו. גירוש הילדים שנולדו וגדלו בישראל יחד עם האימהות שלהם הוא אכזרי ושפל. אני מכירה את כל הטיעונים שזה החוק, ושלא היו צריכות ללדת ילדים כאן וכו', זה לדעתי החטא הגדול ביותר של המדינה ושל אלה שלא מוצאים בליבם מעט חמלה "יהודית" ושוכחים שגם העם היהודי היה פליט בארצות ניכר". (כהן היא יו"ר עמותת פתח תקווה זה אני).
