מעברת עמישב. צילום באדיבות ארכיון סמי פרג'
מעברת עמישב. צילום באדיבות ארכיון סמי פרג'

ברוכים הבאים לצריף מספר 1011

רגע לפני שעם ישראל יושב בסוכה, נעים להיזכר בסוגי הדיור הזמני של המעברה. אז מה נחשב יותר, הצריפים הפיניים או הצריפים האזבסטונים?

פורסם בתאריך: 20.9.18 15:15

 

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

שלמה צדוק צילום זאב שטרן

בדיחה לא מצחיקה. מורה חילונית שואלת את אחד התלמידים: "באיזה חודש סוכות?". השיב התלמיד: "באיזה חודש?! אני בכלל לא ידעתי שהיא בהיריון..". בדיחה מפחידה.

סוכה על גמל?! אפשרי. הידעתם שכדי לקיים את מצוות "לישב בסוכה" למהדרין, אפשר להקים סוכה כמעט בכל מקום?! גם במקומות לא שיגרתיים ולא קונבנציונאליים. למשל, אפשר להקים סוכה על טנדר נוסע, ואפילו על נגמ"ש שנמצא בפעילות מבצעית. אפשר גם להקים סוכה על קייק שעושה ראפטינג סוער על נהר הדנובה ואפילו אפשר להקים סוכה על גמל דו דבשתי שפוסע במדבר. הרגוני הרוג ואיני מבין למה יהודי מן השורה מקים סוכה על גמל ויורד לים המלח, אבל אם התלמוד התפלפל בענין אז כנראה שישנם עב"מים בשר ודם שרוצים להדר במצווה אבל נתקעים דווקא בטאבה ודווקא בסוכות.

דברי ימי הדיור הזמני. אבל נניח רגע לגמל והסוכה שעליו ונזכיר לאומה כמה מסגנונות הדיור הזמני שליוונו בימים ההם. ארבעה דיורים זמניים היו לנו בימים ההם: האוהל, הצריף – שהמומחים קוראים אותו גם "הפחון או הבדון" – הצריף הפיני והצריף האזבסטוני. ובאמצע היו גם דיורים זמניים אחרים שהיו סוג של כלאיים. כמו למשל הצריף של נורי. או הצריף של גולאק. בצריפים האלו היה הכל: קרשים, פחים, חביות, חלקים פיניים וחלקים אזבסטוניים, אבל גם חשמל.

דברי ימי האוהל. הדיור הזמני הראשון של המעברה היה האוהל. גילוי נאות: את האוהל אני מכיר מהשמועות והסיפורים, יען כי בימים ההם עדיין לא תוכננתי. אוהל היה דיור רב תכליתי. יענו הכיל את כל מה שצריך: אנשים, נשים, זקנים וטף, מיטות סוכנות ומזרוני קש. הרצפה הייתה עשויה בחציה פרקט, יעני סתם קרשים, ובחציה חול ואבנים שעליהם שטיח. פינת הבישול הייתה במחלקת הפתילייה ובאגף הפרימוס. לאוהל לא היה רחוב ולא היה מספר אבל דייריו קיבלו דואר לפי השמועות ומפה לאוזן. דברי ימי האוהל היו קצרים: רק עד תחילת שנות החמישים. בשנת השיטפון הגדול נסחפו האוהלים על תוכנם, בלי האנשים, לוואדי הסמוך ולים. לאחר שתמה הסערה עברו אבותינו להתגורר בצריפים.

דברי ימי הצריף/הפחון/הבדון. ביחס לאוהל היה הצריף כמו אחוזת אצולה. הייתה לו צורה של בית וגם מספר מסודר. מספר הצריף שלנו היה 1011. הצריף הרגיל הורכב מקרשים מחוזקים במוט מרכזי. על הקרשים היו תמונות. בדרך כלל של איזה באבא צדיק. הגג היה מורכב מפלטות אלומיניום שלהטו בקיץ והקפיאו בחורף. מתחת לכל גג אלומיניום עמדה פיילת נחושת וזאת כדי לאסוף את מי הגשמים שנזלו מהחורים. לכל קבוצת צריפים היה ברז ובקצה הקבוצה עמדו שירותים עם בור. על קורות החיזוק האופקיים הפנימיים עמדו נרות, או פנסי צ'מלי ו/או פנסי לוקס כדי להאיר את דרכנו בחשיכה. את הצריף הקיפו לוחות פח כדי שהקירות לא יעופו ברוחות וגם כדי שהטרמיטים יישארו רעבים. הצריפים עמדו במעברת הפרסים והם פורקו לאחר הפגנת המכות הגדולה שעשו הפרסים מול משרדי הסוכנות בתל אביב. לאחר שפקידי עמידר התרשמו מאוד מהדם, יזע והדמעות של אימותינו הוחלט להעבירנו למגורי הקבע. יעני לווילות שעומדות על תילן עד ימינו אנו.

דברי ימי הצריף הפיני. אמה מה, בחלקת המעברה של הפרסים לא היה מספיק מקום להקים צריפים עבור כל העולים שהגיעו מעיראק ולכן החליטה הממשלה לשכן את העולים מעיראק באזור המערבי. יעני בשכונת הדר גנים של ימינו אנו. אז עולי עיראק היו די מבסוטים, יען כי הם קיבלו צריפים פיניים. מה היה המיוחד בצריפים הפיניים?! שהשירותים היו בתוך הצריף. הללויה!. וגם היה להם גג שיפוע עם רעפים. רוב הצריפים הפיניים עמדו על דרך המלך שהובילה ממרכז השכונה, בואכה הוואדי ויציאה לכיוון שעריה. מבין הצריפים הפיניים המפורסמים: צריפי המספרות של אבו בדרי ואבו יקוב, הצריפים של השוק העיראקי הקטן ועוד. כיום נותר רק שריד אחד לצריפים הפיניים. לכו לראות לפני שגם הוא יהפוך לגורד שחקים.

דברי ימי הצריפים האסבסטונים. שיא הפאר של הדיור הזמני היה שייך לצריפים האסבסטונים. לאחר שפורקה המעברה ההיסטורית הגיעו לאזור עולים ממרוקו. אמרו להם שכדאי להם לבוא למעברה כי כאן מדברים רק צרפתית. בכאילו יעני. בקיצור, כדי לתת להם תחושה שהגיעו לגרסה מעברתית של פאריז נתנו להם צריפים שעשויים היו מאזבסטונים. זה היה שדרוג משמעותי יען כי האזבסטון הונח על ריצפת בטון, היו בו שירותים ומקלחות וגם גג משופע. שיא הקידמה. אמה מה – כל אזבסטון היה דו משפחתי. כלומר, שכאשר בצד אחד עשו ילדים הצד השני היה שותף סמוי. האזבסטונים לא שרדו זמן רב ולקראת אמצע שנות ה־70 החל הפירוק של האזבסטונים. העולים עצמם עברו לשיכוני קבע על קומות. ובא למעברה גואל. דומני שכיום נותר רק שריד אזבסטוני אחד. רוצו לגעת בהיסטוריה.

סוף הסיפור. חכם סיני אומר ש"בית זה לא המקום שאתה חי בו, אלא המקום שאתה אוהב לחזור אליו". זה רק חצי נכון, יען כי אמנם טוב לשוב לימי התום של "הדיור הזמני" אבל לא שווה לחזור לאוהל ולצריף. פשוט לא נסתדר עם האינטרנט ללא חשמל. ואולי עדיף שנחזור?!

חג סוכות שמח לכל העם.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר