בחודש פברואר, חגגה צירל שוולב, שורדת שואה תושבת העיר, יום הולדת 105, עם הנכדים, הנינים והבן אליעזר בן ה-80, אף הוא שורד שואה. צירל היא כנראה שורדת השואה המבוגרת ביותר בעיר ואולי אף במדינה כולה. בראיון מיוחד מספרים בנה והיא את סיפור ההישרדות שלהם, את סיפור העלייה באוניה אקסודוס, מדברים על החיים שבשגרה, ועל החיים בצל משבר הקורונה. אלעזר אגב, ממשיך לבוא לבקר אותה גם בימים אלה.
"גרנו בבודפשט בהונגריה בתקופה שהשואה עדיין לא הגיעה אליה והחיים שלנו היו יפים וטובים", מספרת צירל. "הייתה לנו מטפלת גויה שבכל בוקר הייתה מלבישה את הבן בציציות ויחד איתו אומרת את מודה אני וכל לילה הם היו קוראים ביחד את קריאת שמע. כל זה השתנה בשנת 1943 כאשר הממשל ההונגרי התחיל לשתף פעולה עם הנאצים והחיים בהונגריה של היהודים וביניהם של משפחתי השתנו".
החיים בבודפשט השתנו מהר עם כניסת הנאצים להונגריה. משפחות שהיו אמידות ומכובדות בקהילה, הפכו להיות משפחות נרדפות שחיפשו מקומות מסתור. "אנחנו הסתתרנו במרתף של הגויה שניהלה את הבניין בו גרנו", ממשיכה לספר צירל, "בתמורה למגורים אצלה במרתף נתנו לה את כל התכשיטים שלנו וביקשתי ממנה לשמור את הספר תורה של בעלי, הטלית והפמוטים". הבן אליעזר מוסיף: "בזמן שגרנו במרתף, בשביל שלא ישמעו את הבכי שלי בזמן שהיו עורכים חיפושים, אמא שלי היתה דוחפת לי לפה חתיכת סמרטוט רטוב או לחם מעופש".
צירל שוולב. צילום זאב שטרן
אחרי כחודש, גורשה המשפחה מהמרתף, לאחר שבעלת הבית חששה לחייה. האב אברהם נלקח למחנה עבודה, הנשים והילדים רוכזו בגטאות, שם גרו במשך כשנה. "הגרמנים לקחו מספר בתים וריכזו בהם את המשפחות והזקנים. הם סימנו את הבתים וגידרו אותם בתיל דוקרני כדי שלא נוכל לצאת החוצה. בהתחלה זה היה בניין של ארבע קומות, אבל אחרי אחת ההפצצות, שתי הקומות העליונות נהרסו ונאלצנו לרדת לגור במרתף", מספר אליעזר. צירל מוסיפה: "חיינו ביחד 200 אנשים במרתף, התנאים הסניטריים במקום היו קשים וגם הצפיפות הייתה מאוד קשה. כמעט ולא היה אור ופעם ביום היתה חלוקה של מזון, מעט לחם יבש ומרק. אליעזר שהיה כבר בן ארבע, היה מוריד את הכובע ומתנגב החוצה לנסות לקבל מנה נוספת של אוכל להביא לסבתא".
בשלב כלשהו, פשטה שמועה שהגרמנים מתכוונים למקש את הגטו. "סבתא שלי נכנסה ללחץ והיא אמרה לאמא שלי שהיא חייבת להעביר אותי למנזר", מספר אליעזר. "היא אמרה לאמי, שיש לה רק ילד אחד וחייבים להציל אותי שישאר זיכרון למשפחה, שתהיה המשכיות". צירל: "זה היה מאוד קשה. לא רציתי לשלוח אותו למנזר, אבל זו הייתה הדרך היחידה להשאיר אותו בחיים. שמנו אותו שם וחזרנו לגטו. אחרי חצי יום שהוא היה שם, הבנו שזה לא המקום שלו ואם יקרה לנו משהו, הוא יישאר לבד בעולם הזה ואף אחד בכלל לא יידע שהוא יהודי. חזרנו למנזר לקחת אותו, אבל הנזירות לא הסכימו לתת לי אותו. בלילה התגנבו מהגטו לשם עם שמיכה עבה. סבתא עמדה מתחת לחלון ואני טיפסתי לקומה השנייה דרך המרזבים וזרקתי אותו למטה לתוך השמיכה וחזרנו לגטו". אליעזר: "בהמשך, כשגדלתי וכבר היינו בארץ והייתי עושה שטויות או שהתנהגתי לא כמו שצריך ואמא שלי היתה מתרגזת, הייתי אומר לה 'את אשמה בהתנהגות שלי, כי זרקת אותי מהחלון של הקומה השנייה וכנראה נפגעתי בראש", הוא אומר בחיוך.
# # #
שמועה אחרת שהייתה בגטו בהמשך, הייתה שאפשר לקבל אישורי חסות בשגרירות שבדיה. צירל החליטה שגם היא תקבל אישור. היא הורידה את הטלאי הצהוב והתגנבה לשגרירות. אחרי לילה שלם הצליחה לקבל אישור חסות מהממשל השבדי והם הועברו לאחד מבתי המחסה.
צירל מתכוונת לאישורים שהנפיק ראול ולנברג, שהיה איש עסקים שפעל כדיפלומט שבדי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוך שימוש במעמדו הדיפלומטי הביא להצלתם של עשרות אלפי יהודים הונגרים. בין היתר הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות שבדיים ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השבדי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס אס ובלם בגופו גירוש של יהודים.
צירל מספרת: "בהתחלה הגרמנים לא פגעו באנשים ששהו שם, אבל אחרי כמה שבועות הגרמנים נכנסו גם לשם והפסיקו להתייחס לאישורים ואת מי שתפסו החזירו לגטו או הרג אותו". אליעזר: "בגטו שוכבים אחד ליד השני ומחכים למוות. כל אחד מנסה לעשות כל מיני דברים על מנת להינצל. אני זוכר שבאחת הפעמים יצאנו אמי ואני מהגטו בשביל לחפש אוכל, תפס אותנו בחור צעיר נאצי עם רובה ארוך ששאל מה אנחנו עושים. אמי ענתה לו שהיא לא יהודיה ואז הוא תפס אותי ואמר לה 'אני אוריד לו את המכנסים ונראה אם הוא לא יהודי' והיא אמרה לו בביטחון תבדוק. הוא נתן לה סטירה ואמר לה לכי. כנראה הוא שחרר אותנו כי היא ענתה בביטחון כזה. אני אומר שמה שנרשם לך למעלה, זה מה שיהיה. כמו שהיא זרקה אותי למעלה וכך ניצלתי".
חגיגות ה105 לצירל שוולב . צילום זאב שטרן
# # #
בינואר 1945, הגרמנים מיקשו את הגטו על מנת לפוצץ אותו על כל יושביו והתחילו להוביל חלק מהיהודים במצעד המוות לכיוון נהר הדנובה על מנת להוציא אותם להורג. אלפים נורו למוות בדרך, אחרים מתו ברעב. "בדרך לדנובה, אחד הקצינים החליט לחלק את הקבוצה שלנו לשניים", מספר אליעזר, "הוא אמר שהדנובה כבר מלאה במתים ואין מקום למתים נוספים והוא החזיר אותנו בחזרה לגטו בבודפשט וכך נשארנו בחיים".
כעבור מספר חודשים נכבש הגטו על ידי הרוסים שפרקו את הגדרות והמוקשים ושחררו את היהודים. "לפני שנכנסנו לגטו, בעלי נתן לי את השעון והטבעת שלו והחבאתי אותם לשעת הצורך. כשיצאנו מהגטו שמתי אותם על היד שלי ואחרי דקה אחד הרוסים קפץ מלמעלה ולקח את השעון", נזכרת צירל. כחודש אחרי השחרור, שוחרר האב והמשפחה התאחדה. "הוא חזר עייף ומותש. חזרנו לגור בבית ההרוס של סבי וסבתי ויחד איתנו עברו לגור גם שלושת האחיות של אמי. סבתי שהיתה אתנו בגטו נפטרה מיד לאחר השחרור ממחלת הטיפוס והיות שלא היו באותה תקופה סידורי קבורה ולוויה, אמא תפרה לה תכריכים מבדים שמצאו ובעזרת מספר ספלי מים היא עשתה לה טהרה", מספר אליעזר. "אבי ודודי מצאו בין ההריסות מספר קרשים והכינו לה ארון קבורה והובילו אותה לבית הקבורות היהודי".
בשנת 1945 לאחר שיצאו מהגטו נולד האח ראובן שנפטר כעבור מספר שנים בגיל 27 ממחלה בישראל.
# # #
הדרך לארץ כללה נסיעות ברכבת לאוסטריה ומשם לצרפת, מסע לישראל באוניית אקסודוס. "יצאנו לכיוון ישראל ב-18/7/1947", נזכר אליעזר, "אמרו לנו שמדובר במסע של מספר ימים וחשבנו שנגיע במהרה לארץ ישראל". באונייה נדחסו יחדיו כ- 4,500 שורדי שואה. "מיד אחרי שיצאנו מהנמל עקבה אחרינו אוניית מלחמה בריטית שהודיעה שלא ייתנו לנו להיכנס לארץ ישראל. המנהיגים שהיו על האונייה החליטו שכן ממשיכים במסע ונתנו לנו פקודות לאסוף כמה שיותר קופסאות שימורים, ברזלים, תפוחי אדמה וקרשים. כל דבר כבד שיכול לשמש אותנו כנשק. התפקיד שלי בתור ילד היה לחלק לאנשי האונייה פדים רטובים כדי להתגונן נגד פצצות הגזים שהבריטים זרקו. אני הייתי אחראי על שתי קומות הדרגשים עליהם שכבנו במהלך ההפלגה ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", ממשיך אליעזר ומספר. צירל: "לא דאגתי לו, כי ידעתי שהוא יחד עם הילדים והגברים בקומה העליונה, שדואגים שנגיע לישראל".
ביולי 1947, כשהאונייה התקרבה לארץ ישראל והייתה עדיין מחוץ למים הטריטוריאליים, הקיפו אותם משחתות בריטיות והחלו לנגח אותה. "האונייה שלנו כמעט וטבעה ואנחנו המשכנו להילחם ולזרוק עליהם כל מה שמצאנו. בשלב כלשהו המנהיגים הבינו שאם לא נפסיק להילחם יש סכנה להתפרקות האונייה והם החליטו לסיים את המאבק". צירל: "האוניה נגררה לנמל חיפה ואני זוכרת שמרחוק ראינו את הר הכרמל. אחרי מספר שעות העבירו אותנו לאוניות שלהם. בהתחלה אמרו שמעבירים אותנו לקפריסין לשטח השיפוט של הבריטים, אך בסוף הוחלט להחזיר אותנו לאירופה לגרמניה".
אחרי מספר חודשים בגרמניה, הגיעה הודעה נוספת שההגנה מארגנת אונייה טורקית שתיקח את היהודים לארץ ישראל, עליה יכלו לעלות רק משפחות עם ילדים. "היתה לי בת דודה בת 15, שהייתה לבד ולא רצינו להשאיר אותה שם. אז בשביל להגיד שהיא הבת של ההורים שלי, הם אמרו שזה הנישואים השניים של אבי וביגרו אותם בחמש שנים. לכן הגיל של אמי בתעודת זהות עומד על 110 וזה היה במטרה לעבוד על הבריטים".
הם הולבשו כתיירים, קיבלו מצלמות וכובעים ובדרך אף עברו בנמל אלכסנדריה. "זה היה בזמן מלחמת השחרור, העלו אותנו על מכוניות משוריינות לבית הארחה בכרמל ולאחר יומיים הגיעו חברי ההגנה ולקחו את הבגדים שלנו, כי אמרו לנו שהם מיועדים למעפילים חדשים. כעבור שלושה שבועות, הוכרזה ארץ ישראל כמדינה ישראל", מספר אליעזר. המשפחה התגוררה בחיפה ובהמשך עברו לפתח תקווה, כאן כבר התגוררו בני משפחה של צירל.
צירל שוולב ובנה אליעזר. צילום זאב שטרן
# # #
צירל מתגוררת כבר 60 שנה באותו בית ברחוב חיים עוזר. האב, אברהם, נפטר בגיל 78 וכ-30 שנה צירל חיה לבדה. בשנים האחרונות היא מתגוררת עם המטפלת שלה. סדר היום שלה קבוע. היא קמה בבוקר, דואגת שהמטפלת תארגן את הבית ושלא תזיז דבר מהמקום, היא יושבת מול החלון ומסתכלת על העוברים ושבים ברחוב. "טוב לי בבית הזה ואף פעם לא רציתי לעבור לגור במקום אחר, גם כשהייתה לי הזדמנות", היא אומרת.
אליעזר נשוי לאסתר ולהם שלושה ילדים ו-16 נכדים. לאורך כל השנים, מקפיד אליעזר לבקר את אמו פעמיים ביום ואם הוא חלילה מאחר, הוא מיד מקבל טלפון. "גם היום בתקופת הקורונה אני ממשיך לבקר אותה, אם אני לא מגיע עד השעה 11:30 אני מקבל טלפון מודאג", הוא מסכם בחיוך.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
