כשהייתי קטנה, בכל יום זיכרון, הייתי עומדת מול הטלוויזיה וצופה בערוץ שבו הקרינו על גבי שקופיות את שמות הנופלים במלחמות ישראל. הייתי ממתינה שעות עד שהגיעו לשם שהמתנתי לו – משה דובדבני.
"אמא!" צעקתי וסימנתי לה "הגיעו למשה!".
משה דובדבני היה דוד של אמא שלי שנהרג בקרב על לטרון. ידעתי לדקלם את המשפט הזה עוד כשהייתי בת חמש בלי להבין באמת את המשמעות שלו.
כשהייתי תינוקת ביקרתי עם אמא שלי אצל הדודה חיה שגרה בפתח תקווה ברחוב משה דובדבני. הרחוב נמצא בשכונת שעריה. תחילתו ברחוב קיש וסופו ברחוב הנביאים. כשקצת גדלתי, אמא סיפרה לי ששם הרחוב הוא על שמו של הדוד שלה אותו מעולם לא זכתה להכיר.
משה דובדבני נולד בשנת 1914 בגרדונה שבפולין. כשעלה ארצה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה, שם עבד כצבע. הוא התגייס ל"הגנה" בפתח תקוה והקדיש את כל שעות הפנאי לאימונים. בשל כישוריו מונה מהר מאוד כמדריך ולצד השתתפות בפעולות ההגנה הכשיר ואימן לוחמים עוד לפני הקמת המדינה.
עם פרוץ מלחמת השחרור עזב משה את עבודתו, למרות היותו נשוי ואב לשני ילדים, והתייצב לשירות פעיל. בשל הצלחתו כמדריך נמנה עם מייסדי בית הספר לקצינים בנתניה.
בדפי יזכור כתוב באופן יבש ביותר כי במבצע בן נון א' לכיבוש לטרון הוטל על גדוד 35 של חטיבת "אלכסנדרוני" לכבוש את הכפר הערבי לטרון והגבעות שלידו. הכוח יצא באיחור, והגיע לקרבת יעדיו עם שחר. כאן התגלה על-ידי האויב וספג אש כבדה ונפגעים רבים. הכוח החל בנסיגה לכיוון גבעה 314 (כיום בישוב נווה שלום) והכפר בית ג'יז (כיום קיבוץ הראל). סרן משה דובדבני ז"ל, מפקד הפלוגה, ניהל את קרב ההיחלצות ונשאר בין אחרוני הלוחמים בשטח כשהוא פצוע ומחפה על חייליו. בשבוע שלאחר מכן מצאה חוליית חיפוש של חטיבת גבעתי מספר גופות באזור הקרבות אשר לא זוהו על ידם ונטמנו כאלמונים בבית הקברות בנען. בשנת 1998 זוהתה גופתו של משה ז"ל שהייתה קבורה כאלמוני בבית-הקברות בנחלת יצחק. ביום כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.1998) הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. אבל כל זה לא מתאר מה באמת קרה שם ומי היה דוד של אמא.
משה דובדבני ז"ל
קרבות לטרון היו סדרה של חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי באיזור לטרון שהתרחשו בין 25 במאי וה-18 ביולי 1948 במהלך מלחמת העצמאות. המטרה: לפתוח את הכביש לבירה, שעבר אז ממש בסמוך למנזר לטרון. התכנון היה לפרוץ דרך לשיירות האספקה לירושלים. היה זה קרב קשה והשתתפו בו עולים חדשים שרק ירדו מן האוניות והתגייסו כדי להילחם על הארץ. משה דובדבני היה מפקדם. הוא מונה לכך מפני שרובם לא דברו עברית והוא תקשר איתם בפולנית ויידיש. יש אנשים שאומרים שזה בכלל לא היה נכון, שכל הסיפורים על העולים שיצאו ישר מהספינה לקרב שקריים ומוגזמים, אבל ניצה, בת דודה של אמא שלי, בתו של משה, ספרה כי היא זוכרת כילדה את חבילות החפצים האישיים שהושארו אצלם במרפסת כשיצאו לקרב. רבים מהם לא שבו לקחת את חפציהם.
בדיעבד הקרב הזה היה אלתור. הציוד היה לא תקין, בלשון המעטה, והמידע המודיעיני התברר ככושל; במקום פלוגה ירדנית ופטרול בריטי, כפי שחשבו, בשטח כבר היו פרושים שני גדודים של האויב חמושים בארטילריה כבדה. נוסף לכל הכשלים בהכנות, תחילת התקיפה שתוכננה לשעות הלילה, נדחתה לשעת בוקר, כשכל הגזרה כבר ערנית וערוכה. הכוח שלנו הלך עד לאזור מטעי הזיתים שלמרגלות המנזר שם נתקלו באש תופת. אריאל שרון, אחד המפקדים שהשתתפו בקרב, סיפר כי היה פצוע ושמע את הירי של המקלע, שלפתע נדם ואז נתן את הפקודה שלימים כינה אותה "הפקודה הקשה ביותר בחייו" – "איש איש לנפשו". שרון הפצוע מצא עוד חייל בדרך וביחד הצליחו לזחול ולהימלט מהתופת. משה דובדבני וחייליו נותרו בשטח, כששדות החיטה היבשים מסביב החלו לבעור. משה נפצע בשתי רגליו ומהקרב הזה לא שב.
משה וחיה דובדבני
כשהסתיימה הלחימה ואספו את המתים, משה דובדבני לא היה ביניהם. החלו סריקות בשטח ולא נמצא דבר. הרב הצבאי שלמה גורן הפעיל את קשריו במטרה למצוא את הנעדר, חשבו שאולי הירדנים לקחו אותו כקלף מיקוח, אולי נקבר בקבר אחים. עברו ארבע שנים עד שהדוד משה הוכר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. כשהיום בו נהרג נקבע ל – 25.5.1948. את זה לא ספרו לאמי בילדותה. לא דברו על דברים כאלה עם ילדים. אמא מספרת שבגיל עשר הייתה בטיול שנתי וחיפשה קבר קבר בחלקה הצבאית שלשם הגיעו ולא מצאה את הקבר. היא חזרה נרעשת הביתה ועדיין לא סיפרו לה שלדוד שלה אין קבר משלו.
עם הזמן הקים הרב הצבאי את חלקת הנעדרים בהר הרצל שם נערכו טקסים בז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע, אבל ילדיו לא נחו. בנו יהודה אמר תמיד לרב: "שמת לי אבן, מה אני עושה איתה"? והרב השיב: "תדבר עם אבא דרך האבן". יהודה לא אמר אז קדיש כי לא היה מסוגל. לא כולם מבינים כי כשיש קבר זה שונה מאשר אבן שאין מתחתה דבר. העצב הוא אותו עצב אבל יש קבר.
בנו של משה, יהודה דובדבני, שלימים היה תא"ל בצה"ל, היה בן שלוש וחצי כשאביו נהרג כך שלא היה לו כל זיכרון ממנו. הוא גדל עם אמו ואחותו בפתח תקווה וזוכר ילדות לא קלה. עם מועקה קשה. יהודה סיפר כי יום אחד הגיעה לבית הספר (הס) מורה חדשה ששאלה מה שמו והיכן הוא גר. הוא ענה לה: "שמי יהודה דובדבני מרחוב משה דובדבני". היא הסתכלה עליו בכעס ושאלה: "תגיד מה הכתובת שלך, ברצינות". מרגע זה הוא לא למד אצלה יותר.
ניצה ויהודה לא הרפו מהנושא ולא קבלו את העובדה שבהר הרצל ישנה אבן אבל אביהם לא שם. באחת הפעמים נאמר ליהודה כי גנזו את תיק לטרון מפני שהוא בעייתי ולא רצו שישמיצו את בן־גוריון. הכישלון בלטרון היה כתם. לימים, עלה הרעיון במשרד הביטחון לפתוח שוב את תיק ההיעדרות של משה דובדבני. רק מאוחר יותר ולאחר מאמצים רבים הסכים הרב נבון לפתוח את הקבר ולקבור את משה בהר הרצל מפני שזה חוב מוסרי של המדינה למשפחת דובדבני.
יהודה נסע להר הרצל ובחר מקום שממנו רואים את חלקת הנעדרים וכך לאחר 50 שנה הייתה למשה דובדבני לוויה ממלכתית גדולה.
משה דובדבני לא זכה לראות את בנו יהודה דובדבני מקים את חטיבת גבעתי החדשה ואת הגדוד החרדי 'נצח יהודה', הוא לא ידע שבנו ממשיך את דרכו ולא פעם חרף נפשו בהצלת פצועים. לדבריו, הקושי בלהיות מפקד הוא לא בהסתערות אלא במדרגה האחרונה לפני שנכנסים לביתה של משפחה שכולה.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
