באוגוסט 2015 הוקדם בצה"ל גדוד חי"ר חדש בשם "ברדלס" השייך לחטיבה המרחבית אילת. מדובר בגדוד המעורב השלישי בצה"ל (בנים ובנות יחד) והוא מכשיר לוחמים ולוחמות לעבודה בשיתוף פעולה מלא, בכדי לבצע את משימות הביטחון השוטף בגזרת הערבה, אשר משתרעת מים המלח ועד אילת ובה עשרים ושניים יישובים. בצה"ל מתגאים באחוז גיוס גבוה של חיילים מלאי מוטיבציה לקחת חלק בגדוד החדש.
אחת הלוחמות בגדוד היא סמל בל קרמינסקי מפתח תקווה, בת 19.5, בת יחידה לאם חד הורית שכבר אחרי המסע לפולין בבית הספר ידעה שהיא רוצה להיות לוחמת ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. "שם בפולין, הבנתי שהתפקיד שלי הוא להילחם על המדינה שלי בשביל שהשואה לא תחזור על עצמה שוב", היא אומרת.
כשהגיע הזמן לבחור, דווקא הגדוד החדש קרץ לה והיא ידעה שהיא מעוניינת לקחת חלק בהקמתו. אבל מסתבר שהתהליך לא היה פשוט. בתחילה הצבא בכלל לא רצה לגייס אותה כלוחמת בגלל הסיטואציה המשפחתית המורכבת שלה. קרמינסקי לא וויתרה והצליחה לשכנע את רשויות צה"ל שמקומה שם. "אמא שלי הבינה שזה מאוד חשוב לי וחתמה שהיא עומדת מאחורי בכל דבר שאני עושה", היא מספרת. "היא כמו האחות הגדולה שלי". קרמינסקי התגייסה במרץ 16 ומאז היא פורחת.
גדוד ברדלס באימון. צילום דובר צה"ל
אמא יקרה לי
קרמינסקי למדה בבית הספר "הרב תחומי ב'" (עמל ב') ולפני כן בבית הספר היסודי "יד לבנים" ובחטיבת "רשיש". "אף פעם נושא הצבא לא הטריד אותי", היא מגלה. "זה לא ישב לי בראש, לא הייתי חושבת על הדברים האלה, אבל כשנסעתי לפולין פתאום נכנס לי הג'וק".
מה בדיוק קרה שם? איך התרחש השינוי?
"במסע לפולין מסתובבים ורואים את שרידי השואה, את הזוועות, שומעים את הסיפורים הקשים ואמרתי לעצמי שאין מצב שזה יחזור על עצמו. יש לי משפחה וחברים ולא ייתכן שמישהו ינסה להשמיד אותנו שוב. מעבר לכך, באופי שלי, אני לא מישהי שיושבת במשרד וכותבת. אני יודעת שגם במשרד יש תפקידים מעניינים, אבל אני חייבת לתת מעצמי כמה שיותר וכמה שאפשר בשטח. אני כבר שנה וחמישה חודשים בשירות ולא מתחרטת לרגע. בהכשרה אני נגביסטית, עברתי קורס מ"כים והייתי מ"כית של טירונים. שם נפצעתי בברכיים והיום אני סרספית בגדוד וגאה בעשייה שלי".
למה דווקא ברדלס?
"שמעתי על יחידת קרקל ועל יחידות נוספות, גדודים שפועלים וקיימים הרבה זמן ואז שמעתי על גדוד ברדלס. היו לפני רק שני מחזורים והבנתי שזה משהו חדש וזה קרץ לי. התחשק לי להיות חלק ממשהו חדש לגמרי, להיות חלק מההיסטוריה של הגדוד, שאני בונה אותו יחד עם החברים שלי. היום אני גאה בעצמי ולא מתחרטת לרגע. אני לא מפחדת משום דבר, אני מאלה שלוקחים סיכונים ורק כשלוקחים סיכונים עושים את הדברים הכי מעניינים בחיים. אם לא הייתי כזאת, לא הייתי יודעת מה הפסדתי. זו הגישה שלי".
ובכל זאת, בת יחידה. לא פחדת להשאיר חלילה את אמך לבד?
"אמא שלי לא לבד, יש לה את ההורים שלה והיא לא תהיה אף פעם לבד. מהרגע הראשון היא זרמה איתי ולא ניסתה לצאת נגדי באף שלב מאחר והיא ידעה שאלו החיים שלי. היא אמרה לי לעשות מה שאני רוצה. אלו ההחלטות שלי והיא הבינה שאין לה טעם לצאת נגדי. הלכנו לקצין העיר והיא חתמה לי בלי כל בעיה. עכשיו אני אומרת לה תודה, תאכל'ס בזכותה אני שם. הקשר שלנו, זה לא קשר רגיל של אמא ובת. אנחנו שתי החברות הכי טובות, אנחנו עושות הכול ביחד ואני מודה לה על כך כל רגע".
ומה אבא שלך אומר?
"אין לי אתו קשר. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלושה חודשים ומאז נעלמו עקבותיו. הוא משאיר לפעמים כסף מתחת לשטיח או שולח בדואר כי הוא חייב לפי חוק, אבל אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה".
סמל בל קרמינסקי. צילום דובר צה"ל
בנים עם בנות
התעסוקה המבצעית הראשונה של גדוד ברדלס 277 החלה שנה לאחר הקמתו. טירוני הגדוד מתאמנים במחנה "רגבים", בסיס האימונים של גולני שנמצא ליד בנימינה, שם עוברים את הכשרתם לרובאי 07. ההכשרה נגמרת במסע הכומתה (ירוקה בהירה עם נעלים אדומות). לאחר סיום הטירונות והאימון המתקדם עוברים הלוחמים והלוחמות לפעילות ביטחון השוטף בערבה. הגדוד מונה כיום ארבע פלוגות – שתי פלוגות הכשרה (אחת בטירונות ואחת באימון המתקדם) ושתי פלוגות מבצעיות. הוא נמצא בעיצומו של תהליך בנייה וצפוי לקלוט פלוגה מבצעית נוספת.
"בימים האלה אנחנו שומרים על הגבול עם ירדן", מספרת קרמינסקי. "אנחנו באים להגן ובאים לתת מאתנו כמה שיותר. החבר'ה בגדוד הם חבר'ה טובים, תותחים אחד אחד, סגל מדהים וזו משפחה, משפחה לוחמת", היא אומרת בגאווה. "בבה"ד של גולני אילו היו הפעמים הראשונות שישנתי בשטח, ישנתי בחדר עם עוד 20 בנות, למדתי לא להתבייש מבנים ולהבין שמה שבנים עושים גם אני יכולה לעשות, שבנות יכולות לעשות קצת מעבר למה שבנים עושים והייתה לי הזדמנות נהדרת להוכיח את עצמי. יצאתי ראשונה לקורס מ"כים, התעקשתי להיות מ"כית של טירונים וקבלתי את זה, והקורס היה חוויה מטורפת, אפילו שזה היה בחורף וקופאים מקור וזה היה לא פשוט".
מה קשה?
"קודם כל זה קשה נפשית, לא הייתי רגילה להיות הרבה זמן רחוקה מהבית והכשרה בקורס מ"כים היא לא פשוטה. זה היה החורף הראשון שלי בשירות הצבאי וקבלתי אותו בבום. היו דברים שלא עשיתי לפני או לעומק כמו במ"כים ואתה צריך להתמודד ולמצוא את הכוחות שלך. לדוגמא שם סגרתי לראשונה 28 יום בבסיס, כי לא הייתה ברירה והחלטתי להתנדב. בתחילת הקורס שאמרו לנו שייתכן ונהיה בכוננות ונצטרך לסגור 28 יום, התחרפנתי ואמרתי מאיפה זה בא לי ושאני לא מסוגלת להיות כל כך הרבה ימים מחוץ לבית. אבל בסוף תפסתי את עצמי בידיים והתנדבתי והבנתי שזה לא כזה נורא. אתה נשאר עם חברים ויצא לי להכיר מלא חברים, מלא אנשים טובים שאני בקשר איתם עד היום, חברים שהם אחים. בעבר היו לי חברים בודדים ועכשיו יש לי הרבה חברים וזו חוויה רצינית".
זוכרת קושי מיוחד?
"בקורס מ"כים היו לנו שבועיים של לוחמה בשטח בנוי בצאלים. אמרתי לעצמי שאני לא יודעת איך אני עוברת את זה. התעוררנו כל יום בשלוש לפנות בוקר, היינו רק עם חולצת ב' בלי שום דבר מתחת, קר, חושך, עייפות, קושי פיזי. לא עשו אתנו דברים כאלה בהכשרה. אילו היו שבועיים הכי נדירים, היה קשה לזרום אם זה אבל עברנו גם את זה".
לקורס מכ"ים היא התעקשה לצאת כי היא רצתה להדריך טירונים. "הסיבה העיקרית היא שרציתי ללמד אנשים שלא יודעים מה זה צבא, מה עושים פה", היא מסבירה. "ללמד אותם ולתת להם ערכים ולהוציא אותם לוחמים מדהימים לשטח. לצערי, במסגרת קורס הטירונים נפצעתי כשעלינו לקו ולא יכולתי לתפקד כמפקדת. אבל המפקד שהחליף אותי אמר שהכיתה שלי הם תותחים אחד אחד והם מפציצים בכל דבר שהם עושים. התמלאתי גאווה ואמרתי שאני יצרתי אותם".
קרמינסקי רוצה לחזור לשטח. "יכול להיות שזה יקרה אחרי שאני אחלים", היא מסבירה. "כרגע אני לא יכולה לאפשר את זה לעצמי ומחכה לתוצאות של הרופאים. כסר"ספית אני דואגת לכל נושא הלוגיסטיקה של הגדוד ואני נהנית מהעבודה אבל, ברור שכשיגידו לי שהכל תקין, אני חוזרת לשטח".
סמל בל קרמינסקי. צילום דובר צה"ל
שעת כושר
הגדוד מתאים לכל אחת?
"לא. דבר ראשון פינוקים אין פה. זה לא המקום לכל המפונקות למיניהן. הן סתם יבכו שהן רוצות הביתה כל יום. לכן זה מאוד תלוי באופי כי פה צריך לתת מעצמך את כל מה שאת יכולה מבלי לוותר באמצע. כשעוברים את זה, אז הכול כבר קטן עליך והכל אפשרי".
צריך כושר מיוחד?
"הכושר נרכש עם הזמן ומי שיכולה, אז הכי טוב להתאמן לפני, שיהיה איזה סוג של בסיס. אבל בגדול, רוכשים את זה בצבא, מתאמנים במקום, עושים מד"סים, במוצב יש חדר כושר שהולכים ומתאמנים. מתרגלים לכל".
מה הסביבה אומרת על השירות?
"כולם מבסוטים. רק אני ועוד חברה בקרבי, היא במג"ב ואני פה וכולם גאים. הם עדיין לא יודעים מה להגיד, יש כאלה שאומרים שהם לא ציפו, כי אני לא נראית לוחמת ואם הזמן התחילו להפנים ולקלוט שאני פה והם מבסוטים, הם גאים בי".
מה התכניות שלך לעתיד?
"כרגע אני רוצה לסיים את השירות הצבאי שלי כמו שצריך, להחלים מהפציעה בברכיים ולאחר השירות בשלב הראשון אני רוצה להיות מאמנת אישית – מדריכה בחדר כושר. לפני הגיוס הייתי במכון כושר, הייתי בקטע של להרים משקולות של משקלים מטורפים והציעו לי להתאמן ברמה אולימפית וסירבתי, ואמרתי שצה"ל קורא לי. מעבר לכך, מאוד הייתי רוצה ללמוד עיצוב פנים, מגיל קטן, הייתי מסדרת את החדר שלי ממש נכנסתי לתוך זה, אבל עוד יכול להיות. אני לא יודעת מה יהיה עוד דקה".
