משפחת ברטר
"החגים הם חלק מאוד חשוב מחיי הקהילה פה"
כבר 26 שנה שגילה ועמוד ברטר מתגוררים בניו ג'רסי בארצות הברית. השנה יארחו בערב ראש השנה כ-20 בני משפחה וחברים. לפעמים מתחשק להם לחזור ארצה, אבל בסוף הם תמיד מעדיפים את הפינה שלהם בבית
עמוס (59) וגילה (55) ברטר, מתגוררים בפיירלון – ניו ג'רסי בארצות הברית. לזוג שלושה ילדים, בן 26 ודנית 22 שמתגוררים בארצות הברית ואלישבע לי, בת 31, נשואה ואם לחמישה שחזרה לישראל לאחר נישואיה ומתגוררת בירושלים.
"עזבנו את ישראל בשנת 1991" מספרת גילה. "נסענו לחתונה של אחותי ולאחר החתונה עשינו טיול באמריקה. כשהיינו שם, בעלי קיבל הצעת עבודה, אבל לא חשבנו על כך וחזרנו לארץ בדיוק למלחמת המפרץ. הבת שלנו הייתה בת שלוש ולא יכלה לעמוד בלחץ. באותה תקופה גם העסק שלנו בארץ נפל והחלטנו לנסוע לאמריקה ולנסות. אמרנו שניסע לשנה, עמוס התחיל לעבוד ולאט לאט חלפו השנים ואנחנו עדיין כאן".
בני הזוג מעידים על עצמם שהם מאוד מאושרים. "אנחנו מסודרים כלכלית וחברתית, יש לנו עסק מאוד מצליח, עמוס עוסק בהובלות בכל רחבי ארצות הברית ואני מורה לאומנות בבית ספר יהודי וטוב לנו".
בישראל התגוררו במרכז פתח תקווה עמוס היה שחקן בכיר במשך שנים בהפועל פתח תקוה וגם כיום הוא מעורב ומתעניין. גילה מספרת: "היום אני מרגישה שאנחנו נמצאים פה בשליחות, החיים שלנו לקחו אותנו לפה והגענו לכאן בתקופה שהיה הרבה יותר קל, יותר קל למצוא עבודה ולקבל ויזה והיום המצב שונה. הבית שלנו תמיד פתוח, יש לנו הרבה אורחים מהארץ, אנשים שהגיעו לארצות הברית ועברו דרך הבית שלנו".
יחד עם ישראלים נוספים הם הקימו בשכונתם בית כנסת ספרדי. "באזור שבו אנחנו מתגוררים יש כמעט 2,000 משפחות ישראליות", היא מסבירה. "יש לנו פה 11 בתי כנסת כך שלקראת החגים, האווירה פה משתנה. יש אווירה של חג וזה דבר מאוד חשוב לנו. החגים הם חלק מאוד חשוב מחיי הקהילה פה, אנחנו הולכים לבית הכנסת וכשהילדים היו יותר צעירים חשפנו אותם יותר לדת מאשר בארץ. פה מחפשים את האחדות, בבית הכנסת אתה פוגש את כל הישראלים והוא משמש גם כמעין מועדון חברתי".
איפה אתם עושים את החג השנה?
"אנחנו חוגגים בבית עם חברים ובני משפחה. נהיה כ-20 איש. גם אחותי מתגוררת פה והיא תצטרף ויש לנו חברים טובים שבאים. אני אוהבת להכין את החג לבד ושכולם יגיעו כאורחים. אני מכינה שולחן ארוך, מכינה סלטים ומבשלת בדיוק כמו בארץ. היו לנו גם תקופות שהיינו מארחים עד 50 איש. תמיד רגע לפני החג היו מתקשרים ישראלים שלא היה להם איפה לחגוג והיינו שם עבורם".
למה הכי מתגעגעים בחג?
"למשפחה. תמיד בחגים אני מתקשרת למשפחה ותמיד יש את הדמעה. כשאני מדליקה נרות אני חושבת על המשפחה שלנו בארץ. זה לא פשוט, אבל זו הבחירה שלנו".
מתי צצים הקשיים?
"בשנים הראשונות היה קשה אבל עכשיו אנחנו רגילים. אני יכולה לקנות כרטיס ולעשות את החג בארץ, אבל הטיסה מאוד ארוכה ולא תמיד יש את הכוח. בכל קיץ אני נוסעת לארץ לחודשיים ועמוס מגיע לחודש ימים. השנה אנחנו חושבים לעשות את פסח בישראל. חשוב לנו לשמור על קשר עם המשפחה".
תחזרו לארץ?
"מפעם לפעם אני אומרת 'זהו אורזים'. ואז אני מגיעה לארץ, אני מאוד אוהבת את המדינה, אבל אחרי חודשיים אני רוצה לחזור בחזרה לארצות הברית, לפינה שלי. אני מכירה זוגות שעשו עלייה וחזרו לארצות הברית. בארץ זו כבר מנטאליות שונה, צורת התנהגות אחרת. אני שמחה שגידלתי את הילדים שלי פה ולא בארץ. אני לא רוצה להכליל, אבל לפי מה שאני רואה ושומעת על ההתנהגות של הנוער בישראל לא הייתי רוצה שהילדים שלי יתנהגו כך".
משפחת אייל
"בארץ יש קדושה ופה זה עוד יום רגיל"
אחרי שכמעט איבד את חייו בפיגוע בסי פוד בשנת 2002, עזב אלי אייל את פתח תקווה לקורל ספרינג, פלורידה, וקבע שם את ביתו. היום הוא מתגעגע לאווירת החג הישראלית, אבל לא מוותר על הארוחה המשפחתית ועל בית הכנסת, גם אם הוא צריך לנסוע אליו ברכב
בשנת 2003 עזב אלי אייל (46) את פתח תקווה לעבר להתגורר בקורל ספרינג, פלורידה. מאוחר יותר הכיר את ליאת (36) מראשון לציון דווקא בארץ והיא עברה להתגורר עימו בארה"ב. לשניים שני ילדים , נוי בת השבע ונועם בן החמש. "במקצועי אני מתכנת מחשבים", מספר השבוע אלי על נסיבות עזיבתו את הארץ. "בשנת אלפיים סיימתי את התואר שלי וכל עולם ההיי-טק קרס ולא מצאתי עבודה במקצוע. באותה העת התפרנסתי מנגינה באירועים ובמועדונים. בשנת 2002 הייתי ב"סי פוד" בדיוק כשהיה שם פיגוע וניצלתי ממוות בטוח. אחרי זה החלטתי שאני עוזב את הארץ. לקחתי את הרגליים ונסעתי לקורל ספירנג. הכרתי את המקום בביקורים שלי אצל ארבעה בני דודים שעזבו את ישראל. הייתי רווק ובתוך שנה קבלתי אישורים וניירות להיות אזרח חוקי. בחצי השנה הראשונה התגוררתי אצל אחד מבני דודי ולאחר מכן שכרתי דירה. מאחר וכל בני הדודים שלי עבדו ברשת מוסכים הצטרפתי אליהם וזה מה שאני עושה עד היום. אני מנהל מוסך וליאת מסיימת לימודי אחות מוסמכת".
איך החיים שם?
"אנחנו חיים ברמת חיים מאוד גבוהה יחסית לשכיר בישראל. המחירים פה יותר שפויים לעומת הארץ. למרות שאנשים חושבים שהמחירים פה יותר זולים, זה ממש לא כך. המחייה בארצות הברית הרבה יותר יקרה מהארץ, אבל ההכנסה כאן הרבה יותר גבוהה וזה מתאזן. פה אני מתגורר בבית של 120 מטר, בריכה ויש לנו שני רכבים חדשים וכל זה ממשכורת של שכיר ולכן אני לא מתלונן".
את החגים מקיימת משפחת אייל יחד עם חברים. "אנחנו מתאגדים שתיים – שלוש משפחות ועושים את החג ביחד. היו תקופות שהיינו מגיעים גם ל-60-70 איש ויותר, שוכרים מקום ועושים ביחד. היום זה יותר צנוע, עם החברים הקרובים".
איך זה לחגוג שם לעומת בארץ?
"יש הבדל מאוד גדול. לדוגמא ביום כיפור. אני לא אדם דתי, אבל אני שומר מסורת ועושה את כל החגים, כי כך גדלתי ואת זה אני רוצה להנחיל לילדים שלי. אבל אין בית כנסת במרחק הליכה וביום כיפור ובכל חג אחר, אני צריך לנסוע לבית הכנסת ברכב. בארץ בחיים זה לא היה קורה, אבל פה אין לי ברירה כי אם אני רוצה להרגיש את האווירה של החג וגם של השבת, אין דרך אחרת. פה אנחנו חיים לפי לוח שנה לועזי ולפי החגים שלהם ואתה חייב להמשיך לעבוד ולפתוח את העסק גם כשיש חגים, אז אני מוצא את עצמי סוגר את המקום בשעה 16:00 מגיע הביתה, מתארגן ומתכונן לחג ולמחרת, אני כבר צריך לפתוח את העסק. אין את השקט והרוגע".
מה הכי חסר לך בחג?
"קודם כל האווירה. כל מה שקורה לפני החג, ההכנות, הבישולים, הניקיונות, הכניסה לתוך אווירת החג, הריח המיוחד שבאוויר. בחג כל המשפחה שלי הייתה מתכנסת ביחד והיינו חוגגים, יש הבדל בין קודש לחול ופה זה עוד יום רגיל".
יש קהילה יהודית?
"כן, אבל לא גדולה וברגע שיוצאים החוצה זה נגמר. הילדים לומדים בבית ספר אמריקאי ציבורי, יש להם בית ספר ישראלי פעם בשבוע, שבו הם לומדים קרוא וכתוב, חגים, הם לומדים ישראליות לא יהדות ובבית אני מקפיד שהם ידברו עברית ולא אנגלית. יש לנו טלוויזיה ישראלית עם כל הערוצים, אפילו שאני שם לילדים תוכניות, אני שם להם את זה מהאתר הישראלי והם רואים את זה בעברית. יש להם משפחה בישראל וחשוב שהם ידעו לתקשר איתם וכשבאחד הימים נחזור לארץ לא תהיה להם בעיית שפה".
יש מחשבות לחזור לארץ?
"אני אישית על הגלגלים והייתי חוזר לארץ, אני מאוד רוצה ומאוד מתגעגע למשפחה, אשתי פחות. היא אוהבת את החיים פה. אבל למרות כל הנוחות, לי חסרים דברים ערכיים, המשפחה שלי בישראל, ההורים, האחים והאחיות וזה מאוד חסר לי. כשאני פה אני מפסיד הרבה ואני כל הזמן חושב מה יותר חשוב. היום עם כל הקדמה והאינטרנט, אתה חי את ישראל כל הזמן ודי קשה להתנתק".
משפחת סנדלר
"אני מתגעגע בארץ לחברים ולמשפחה. חוץ מזה כלום"
הם לא שומרי מסורת ולכן לליאור ולירון סנדלרלא אכפת ממש איפה יעברו את החגים. במקרה הם חוגגים את ראש השנה באמסטלפיין שבהולנד שם הם גרים עם חברים. לחזור ארצה? כשיש חומוס ופלאפל ליד הבית אין ממש צורך
לפני שנה עברו ליאור (38) ולירון (36) סנדלר משכונת אם המושבות בפתח תקווה להתגורר באמסטלפיין הקרובה לאמסטרדם הולנד. הם הורים לעומר בן 6, רומי בת 4 ועלמה בת שנה וחצי. "עזבנו ביולי 2016", מספר ליאור. "הגענו לפה בגלל שמצאתי עבודה דרך חבר. עכשיו אני עובד פה כמנהל פרויקטים בחברת היי-טק. העבודה שלי נמצאת ממש קרוב לבית שלי. האמת היא שלא שחיפשתי לעבור לחו"ל, למרות שהמצב בישראל הוא די מתסכל מכל הבחינות, פוליטית, מדינית וביטחונית. פשוט הגיעה ההצעה מחבר שגר פה כבר חמש שנים לעבוד תחתיו בחברה. התחילו שאלות של איך החיים פה מבחינת הילדים ומבחינה כלכלית, ואחרי ששמענו שזה כזה ורוד אז פשוט החלטנו ללכת על זה, בלי לבקר אפילו פעם אחת בהולנד. אחרי שנה פה באמת אני יכול לספר שבאמת הכל ורוד. עם הילדים באופן טבעי היו חששות אבל הם די קטנים, אז הם מסתגלים יותר מהר. הם הסתגלו למסגרות השונות וקלטו את השפה תוך כמה חודשים".
כיוון שהם אינם דתיים, בני משפחת סנדלר לא תמיד חושבים לעומק איפה יחגגו את החגים. "את פסח האחרון חגגנו בישראל ואת ראש השנה אנו נחגוג עם חברים ישראלים", הוא מסביר. "יש פה קהילה מאוד גדולה ואנחנו רואים ברחוב הרבה משפחות ישראליות. בכלל, יש פה ישראלים במגוון תפקידים, יש פה רופאה ישראלית, חשמלאי, קבלן, אדריכל ועוד. אפילו ברגע שעזבנו את הבית הראשון שגרנו בו כאן באמסטלפיין, בעלת הבית ביקשה שנמצא לה שוכרים ישראלים נחמדים כמונו. פרסמנו בפייסבוק מיד פנו אלינו זוג מכפר סבא והם החליפו אותנו בבית. יש פה הרבה ישראלים ויש פה קבוצת ווטצאפ של אמהות מישראל ומתקיימים פה גם מפגשים. הדבר היחיד שאני מתגעגע בארץ אליו בארץ הם החברים המשפחה, חוץ מזה כלום. אין מה לדאוג לגבי היתר, כי יש פה חומוס ופלאפל. חוץ מזה רמת החיים פה זו סקאלה אחרת. קודם מבחינת יוקר המחיה, הרבה יותר זול פה. למשל דגנים בסופר עולה פה שתיים וחצי יורו, בארץ זה היה עולה מעל ל-20 שקלים. המדינה מאוד תומכת מבחינה כלכלית. גם את מזג האוויר אנו אוהבים יותר פה מאשר את החום בארץ. אני לא חושב לחזור לישראל, קנינו פה בית ולא נחזור כנראה".
