קרן סנדק, סיוון אור לב, פרופ' אלון גרוסמן, טל סוקולוב, חגית לוי. צילום פרטי, באדיבות בית החולים

אז מה קרה לנו השנה? חמישה תושבים מסכמים את השנה הכי הזויה שהייתה כאן

החיסונים נותנים מקום לאופטימיות, אבל הקורונה עדיין כאן. פרופסור מבילינסון, מנהלת בית ספר, תלמידה, מדריכת ספינינג ובעלת בוטיק מסכמים את השנה שלהם

פורסם בתאריך: 25.12.20 10:20

"לא תיארתי לעצמי שאקבל את זה כל כך קשה"

חלתה והחלימה: השנה של סיוון אור לב

לפני כחודשיים, חלתה סיוון אור לב תושבת העיר במחלת הקורונה ואושפזה במחלקת טיפול נמרץ קורונה בבלינסון. היא סבלה מקשיי נשימה ונזקקה לחמצן ולאור הדרדרות המחלה, היה חשש שיצטרכו להרדים אותה. חודשיים אחרי היא מספרת על תקופת ההחלמה הקשה. "אני אושפזתי ב-17.10 והיום אני מרגישה בסדר גמור מלבד תופעות לוואי שיש לי", מספרת אור לב, מדריכת ספינינג ואם יחידנית לשני ילדים. "אני סובלת קצת מכאבי ראש, עייפות וגם הזיכרון לטווח הקצר נדפק קצת. אבל בגדול אני מרגישה שחזרתי לעצמי די מהר ואני מאמינה שהעיסוק שלי בספורט עזר לי לחזור לשגרה".

סיוון אור לב

וכשאת מסתכלת על כל מה שעברת השנה, מה את מרגישה?
"אני יכולה להגיד שזה עדיין שוק. אני מסתכלת על התקופה שעברתי וקשה לי להאמין שהייתי שם. יש לי רגעים שאני פחות זוכרת, כמו את התקופה שהייתי בטיפול נמרץ ואני לא יודעת האם זו הדחקה, אבל אני שמחה שאני פה וזה לא מובן מאליו. עד שנדבקתי אמנם התייחסתי לקורונה ברצינות ושמרתי, אבל חשבתי שמאחר ואני בנאדם חזק, אם אדבק אעבור את זה כמו כל מי שעבר את זה בצורה קלה. לא תיארתי לעצמי שאקבל את זה כל כך קשה ובחלום לא חשבתי שזה יכול לקרות לי. זה לא עבר לי אפילו לשנייה בראש. תמיד דאגתי לאמא שלי ולסבא שלי שעוד היה בחיים, רציתי לשמור עליהם, אבל לא חשבתי על עצמי".
והיא ממשיכה כמובן לשמור על ההנחיות. "אני אותו דבר. הולכת עם מסכות, שומרת על ההנחיות, אבל עושה כל מה שצריך. אמנם אומרים שמחלימי קורונה לא יכולים להידבק פעם נוספת בחודשים לאחר מכן ואנשים אומרים לי שאני יכולה ללכת בלי מסכה, אבל אני הולכת עם. יש לי טראומה והפחד נמצא שם, הוא לא מנהל אותי, אבל יש לי פחד שזה יכול לקרות פעם נוספת. אני חושבת שבגלל שהמחלה היא יחסית חדשה, אז אף אחד לא באמת יודע מה יהיה".
ועכשיו החיסונים כבר כאן. את מתכוונת להתחסן?
"קודם כל זה נותן סוג של אופטימיות. קשה לי להגיד שאני סומכת על החיסון במאה אחוז אבל אני לא רואה דרך אחרת ואנחנו חייבים לחזור לשגרה. ברור לי שבסוף כולם יתחסנו, גם כאלה שפחות רוצים להתחסן".
אז איך את מסכמת את השנה?
"מבחינה בריאותית אני מאמינה שזה תהליך ואני אעבור את זה. מבחינה כלכלית, אנשים צריכים להתאושש וזה ייקח זמן וגם לי ייקח הרבה זמן. אני כרגע בחל"ת ואין לי לאן לחזור, אבל אני מאמינה שנחזור לשגרה ותהיה עבודה. אני מסתכלת קדימה. אני מאמינה שנצא מזה מחוזקים יותר ואני מקווה שנדע להעריך את מה שיש לנו".


 

"למדנו להמציא את עצמנו מחדש כדי שתהיה לנו זכות קיום"

העסק וקבוצת הפייסבוק: השנה של חגית לוי

חגית לוי היא בעלת חנות הבוטיק 'אמילי' בפתח תקוה ואחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק 'מה אוכלים היום?, שקמה בתחילת משבר הקורונה והפכה להצלחה גדולה עם עשרות אלפי חברות. "שנת 2020 הייתה שנה הזויה ומאתגרת לכולנו ובמילה אחת, שנת קורונה. כשהתחלנו לשמוע על כך, כאשר זה היה עוד בסין, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שזה יגיע לישראל ותהיה פה מגיפה. מי בכלל חשב שאנשים יהיו חולים, תהיה הדבקה המונית ובעולם ימותו כל כך הרבה אנשים. מי חשב בכלל על שמיים סגורים, עסקים סגורים, בידוד, ריחוק חברתי ולמידה בזום. החשש שזה יתפוס אותך או מישהו קרוב לך קיים כל הזמן. יש לי הרבה אינטראקציה עם אנשים ותמיד יש מסביב אנשים שחלו או נכנסו לבידוד וזה עדיין פה".
איך זה להתנהל כבעלת עסק בתקופה כזו?
"אותי לימדו שבכל רע יש טוב וצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, אז כבעלת עסק שספג לא מעט קשיים מהמצב הנוכחי, למדנו להמציא את עצמנו מחדש כדי שתהיה לנו זכות קיום. הדבר הראשון שעשיתי היה תאום ציפיות ביני לבין עצמי, הרבה מודעות עצמית, איפוק וריסון. מדובר בעבודה פנימית שאתה נדרש לעשות עם עצמך כדי לשרוד, להפחית חרדה ופאניקה".

חגית לוי

ואיך עושים את זה?
"צריך להבין שנכפתה עלינו מציאות חדשה, יום קודם היה לי עסק משגשג ופתאום הוא סגור לקבל קהל וזה לא היה קל. בשלב הראשון, הרמנו אתר אינטרנט שבו ניתן לרכוש את מרבית הפריטים שלנו, חיזקנו את הפרסום והנראות ברשתות החברתיות, יצרנו מבצעים אטרקטיביים במטרה לגרום לאנשים לרכוש מבלי לחשוב פעמיים. ואני חייבת להודות שהייתי מופתעת במיוחד מאנשים שהם בעצם הקהל שלנו, שהגיבו בחיוב ובאמפתיה. נוצר שיתוף פעולה שחיזק את הביטחון שלי כבעלת עסק וקיבלתי המון כוח מהלקוחות שלי, שהם הראי של העסק. כמובן שהרבה דברים השתנו או יותר נכון, קיבלו משמעות שונה בשנת 2020. תמיד ידעתי ששום דבר הוא לא מובן מאליו, השנה הוכיחה שהמשפט הזה הוא ממש לא קלישאה. יש שאומרים שצריך לשמור גרוש לבן ליום שחור, אז ראינו כמה זה נכון. מי שהיו לו רזרבות בבנק יכול היה לעבור את השנה הזו עם הרבה פחות לחץ וחרדה. כל הקלישאות הפכו מציאותיות פתאום".
וכמובן יש את קבוצת הפייסבוק 'מה אוכלים היום?', שהפכה להצלחה ענקית.
"ולכן אפשר להגיד שלמרות הקושי והתסכול, זו הייתה סך הכל שנה פרודוקטיבית עבורי. יחד עם מירב פרנקל, חברה טובה שלי, הקמנו את קבוצת האוכל הפופולארית 'מה אוכלים היום?, שנולדה בטיימינג הכי טוב שאפשר שכולם התעסקו מידי יום בסוגיית האוכל וצברה תאוצה מטורפת, כיום חברים בקבוצה כ-40,000 איש. זה מדהים בכל קנה מידה וזה תוצר של שנת קורונה".
אז איך את מסכמת את השנה?
"למרות כל הקשיים זו הייתה שנה שתיזכר אצלי כאחת החזקות והחשובות. בני האדם הם כל כך סתגלנים, אנחנו מתרגלים לכל דבר ומהר, מעבדים מידע ושולפים מיד את הפתרון. זו הדרך שלנו לשרוד. כל תרבות הבילוי בעולם כמעט ונכחדה ואנחנו הגבנו מהר. בנינו וחיזקנו מערכות יחסים עם אנשים, אירחנו והתארחנו, בילינו בדרך חדשה ובהתאם למה שמותר. פתאום במקום ללכת להופעות גדולות יצרנו לעצמנו הופעות קטנות פרטיות. מי היה מאמין שעידן חביב, לירן דנינו ודני רובס, יגיעו אלינו לסלון הביתי. מי היה מאמין שבמקום ארוחת שף במסעדת יוקרה, המטבח שלי יהפוך למסעדת גורמה ושבמקום לטוס לחו"ל ניסע לקיבוץ עין גדי. הכל תלוי בנו ובאיך שאנחנו תופסים את המצב ומבחינתי כל יום הוא מתנה".


 

"החוויה המקצועית והחוויה האנושית היו מטלטלות"

המחלקה והמשפחה: השנה של פרופסור אלון גרוסמן

פרופ' אלון גרוסמן הוא מנהל מחלקת פנימית ב' והמתחם התת קרקעי לטיפול בחולי קורונה "שנת 2020, הייתה ללא ספק השנה הכי מטלטלת והכי מאתגרת שלי כרופא", אומר פרופסור אלון גרוסמן. "השילוב של רופא ואיש משפחה יוצר אתגר יוצא דופן. כולם היו בסגר ובבתים ואני הייתי צריך להיות גם בעבודה במשרה מלאה כולל שבתות וגם להיות אבא לילדים שהיו בבית. זה תרגול שלא היה קל".
פרופסור גרוסמן הוא מנהל מחלקת פנימית ב' והמתחם התת קרקעי לטיפול בחולי קורונה בבית החולים בילינסון. "מבחינה מקצועית", הוא מסביר, "נחשפנו וצללנו לתוך עולם של מחלה חדשה, שלא הייתה ידועה לאנושית. למדנו עליה לאורך השנה ונחשפנו למקרים קורעי לב של מטופלים, שלצערנו חלקם לא החלימו. היו לנו גם סיפורים של חולים שהיו בין חיים למוות ובסופו של התהליך השתחררו לבתיהם והם היום בריאים ושלמים. יש תסכולים ואכזבות והמון תחושה של חוסר אונים, כי יש הרבה אנשים שקשה לעזור להם. המחלה כשהיא סוערת היא סוערת ולא משנה מה תעשה, היא מכה בך. הדבר העיקרי שעשינו לאנשים בתוך כל הלבד הזה של הקורונה, הוא שהשתדלנו להיות שם עבורם, להיות אוזן קשבת, לתת מילה טובה ולהחליף את המשפחה שלא יכלה להיות איתם לפעמים בדרכם האחרונה או ברגעים הקשים".
איך התחושה במתחם החדש שבעצם נבנה בחניון?
"לא קל לטפל בחניון ולהיות מאושפז בחניון. אצל הרבה אנשים זה יצר מתח נפשי אדיר, זה בכלל לא פשוט להיות סגור במתחם תת קרקעי ללא אור יום, ללא מבקרים ומשפחה, בחלל אחד גדול. זו קצת תחושה כמו של מלחמה. לכן העבודה שלנו הייתה גם לתת להם מרגוע ומזור לנפש, עבודה שלפעמים הייתה הרבה יותר קשה ואני מקווה שהצלחנו. אני זוכר שבאחת הפעמים אמרתי לעצמי שאם אני אחלה, אני רוצה להיות במתחם הזה ולשמחתי זה לא קרה ועכשיו כבר התחסנו".

פרופ' אלון גרוסמן. צילום דוברות בית החולים בילינסון

פרופ' אלון גרוסמן. צילום דוברות בית החולים בילינסון

אתה חווית בידוד?
"פעם אחת. שתיתי קפה עם חבר לא במסגרת העבודה ונכנסתי לבידוד. בעבודה מאוד מאוד הקפדנו ואנחנו עדיין מאוד מקפידים".
והמשפחה שלך חששה לך?
"אני מניח שכן, למרות שאני אדם מאוד זהיר ושקול וגם כשנחשפתי לעשרות חולים, לא נדבקתי, כי נזהרתי. וככל שהזמן עבר והדברים התבהרו, אתה מבין שאם אתה נזהר אתה לא נדבק והחששות פחתו. מה שכן, אנחנו חששנו מאוד להורים אז המעטנו להיפגש וגם כשנפגשנו זה היה רק בחוץ עם מסכות".
יש איזה מקרה מיוחד שאתה זוכר?
"היו הרבה סיפורים אישיים שנגעו בי ולא מעט אתגרים, בידודים של אנשים קרובים, תורן שבאמצע תורנות מסתבר שהוא חולה קורונה ופרידות לא צפויות. היה מקרה של מטופלת בת 42 שליווינו אותה תקופה ארוכה לפני הקורונה עם מחלות רקע. היא הייתה מטופלת שלנו ואושפזה כמה פעמים, כל פעם הייתה מתאשפזת לתקופה ויוצאת מזה והיינו אומרים שהיא כמו עוף חול שעוברת הכל, אבל את הקורונה היא לא שרדה וזה טילטל אותנו. היה מקרה נוסף שנגע בי באופן אישי ונכנס לי ללב, של אישיות בכירה במערכת הביטחון בישראל שאושפז אצלנו. אמנם היו לו מחלות רקע והוא היה חולה ריאה, אבל הוא היה בשיא כוחו והייתה תקווה גדולה שהוא יבריא ואולי ירוץ לפוליטיקה, אבל פתאום מגיעה הקורונה ותופסת אותך ואין מה לעשות. טיפלנו בו בכל האמצעים, כולל תרופות מארצות הברית ולא הצלחנו להציל אותו ומדובר היה בתחושה מאוד קשה. זה כמו מבחן, שאתה תמיד זוכר את השאלה שטעית בה, את השאלות שענית בקלות, אתה לא זוכר. כך זה עם אנשים, אנשים שעזרנו להם להחלים אנחנו פחות זוכרים, כי ברור שנרפא אותך כשאתה לבית החולים. עברו אצלנו במתחם 228 חולים וכ-30 מתוכם נפטרו והשאירו בנו משקע כבד".
איך היית מסכם את שנת 2020?
"בשנת 2020 החוויה המקצועית שחווינו יחד עם החוויה האנושית, הייתה מטלטלת לא רק לי, אלא לצוות שלי שהייתי צריך לנהל, רופאים ואחיות וכוחות עזר שעשו עבודה מדהימה, כולם נכנסו למתחם והתלבשו והבינו שזה צורך השעה. בית החולים נתן לנו את כל המעטפת והוכחנו שאנחנו לוחמים טובים. חשוב להבין שהשנה נגמרה, אבל המגפה עוד לא. החיסונים כבר פה והמגפה תתחיל לרדת, אבל זה ייקח עוד כמה חודשים וחייבים לעשות מאמץ כדי שלא נקבל גל גדול ויהיו בו אלפי מתים. כולנו בדריכות לקראת הגל הבא, כי אנחנו מרגישים שהוא פה, אבל אנחנו לא רוצים שהוא יבוא".


 

"התלמידים למדו לקחת אחריות על הלמידה וההתקדמות שלהם"

המשפחה והתלמידים: השנה של קרן סנדק

"מאז חודש מרץ 2020 כשהחלה הקורונה, נראה כאילו חלפו יובלות והשינויים שעשינו עצומים בכל המובנים", אומרת קרן סנדק. "עשינו שינויים עצומים גם בבית, עם הילדים הפרטיים שלי, וכמובן בניהול בית הספר בזמן הסגר, ובמהלך הבידודים שנכנסתי אליהם יחד עם בתי בת השמונה".
סנדק היא מנהלת חטיבת הביניים עלומים שהינה חלק מביתה ספר השש שנתי בן גוריון. "כשהלימודים נפסקו, נפסק יחד איתם כל מה שידענו עד אותו רגע", היא אומרת. "הוצאנו מערכת שעות ראשונה של הקורונה והיה ברור לכולם שלמרות הקורונה והסגר, את התלמידים שלנו אנחנו לא מתכוונים להפסיק לראות. היום בהסתכלות על המערכת הזו, אני לא מאמינה כמה תמימות הייתה בה, מערכת פשוטה, כתובה בוורד בסיסי. מאז השתדרגנו, הכול מוזן לתוך המערכת. בחודש מרץ רצינו רק דבר אחד, לראות שהתלמידים שלנו בסדר".

קרן סנדק

מה לדעתך לוקחת איתה מערכת החינוך מתקופת הקורונה?
"פריצת הגבולות בתחושת המסוגלות. שנים מדברים על זה שבתי הספר צריכים להשתנות ומשבר הקורונה אילץ את כולם לשנות את פני הלמידה. בית הספר הפך בין לילה למקוון, כל מורה שהייתה לו הברקה שלח אותה בקבוצת הווטסאפ של משפחת עלומים, וקלטתי שיש לנו הרבה הברקות. ודבר לא פחות חשוב, התלמידים למדו לקחת אחריות על הלמידה וההתקדמות האישית שלהם. כבר אין להם מורה בכיתה שמתחלף בכל שעה, עכשיו הם קיבלו לידיים את השליטה על סדר היום ועל הלמידה שלהם, והם לומדים להיות אקטיביים. יש עדיין תלמידים שלא מחוברים, שלא יודעים לעבוד עם הוורד, שאולי גם אין להם מחשב בבית או חיבור לאינטרנט. בימים רגילים זה לא כל כך מפריע וכאן אני מגלה את המסירות של הצוות, רכזות השכבה, היועצות והמחנכים שעושים כל היום מיפויים: למי אין מחשב, ומי בבידוד, ולמי אין אוכל ומי עצוב. אנחנו לא מוכנים להשאיר ילדים ללא מחשב ומחלקים את כל הלפטופים שיש לבית הספר. הנהגת ההורים נרתמת לגיוס תרומות, מביאים מן היקב ומן הגורן. לא משנה. והלב מתמלא. ככה מתנהגת קהילה".
והחסרונות?
"בניגוד לסגר הקודם שבו אנשים חשבו שהקורונה תיעלם, כעת כולם מבינים שזה כאן, ולא הולך להיעלם כל כך מהר. אנחנו מאומנים בלמידה היברידית, הגענו מוכנים הרבה יותר, אבל גם התסכול גדול הרבה יותר. יש התמודדויות לא פשוטות. ילדים עצובים, בחרדה, בדיכאון. יש מצבי דוחק בבתים ויש בעיות כלכליות ומשפחתיות. ואנחנו רחוקים מדי. אין שיחה פנים אל פנים ואין יד על הכתף. אבל יש צוות שעובד מסביב לשעון כדי לא לפספס אף תלמיד, כדי להישאר רלוונטיים גם אם זה דרך מסך המחשב. באופן אישי אני מגלה שהסוד הוא ניהול מאוזן ושפוי. לקחת נשימה, לעצור ולחשוב. לבד ועם הצוות. עם המפקחת ומנהלת האגף ועם עמיתי המנהלים. חושבים ביחד, דנים ביחד, ובעיקר מנסים להפוך את המציאות הכאוטית לאי של וודאות".
מה תזכרי במיוחד ב-2020?
"את ה-19 ביוני, יום שישי. לא חילקנו תעודות כי שנת הלימודים הייתה אמורה להתארך. נפרדנו מהתלמידים ב"שבת שלום" וקיווינו שביום ראשון נתראה. ולפתע בשעות אחר הצהרים של יום שישי הבנו שהשנה הגיעה לסיומה. זה היה רגע עצוב למערכת החינוך, אפילו לא הספקנו להיפרד. נשארו רק כיתות מקושטות שהתלמידים השאירו מאחוריהם".
מה התובנה המרכזית שתיקחי מהשנה הזו?
"לפעמים גם בתוך אי הסדר המובנה של מציאות חיינו אני מוצאת לא מעט רגעים שבהם אני חושבת שהקורונה עשתה לנו קצת חסד. היכולת להבחין בין טפל לעיקר, לגלות יוזמה ולברוא לנו עולם חדש, להוביל וליזום שינויים ולחשוב כל הזמן עשרה צעדים קדימה. כל אלה הן יכולות שהתחדדו לנו כעת ביתר שאת. אני רוצה לחשוב, להאמין ולקוות, כי נוכל להשאיר לנו חלק מהשינויים שעשינו בחיים שלנו ולאמץ את מה שלמדנו על עצמנו ועל אחרים בתקופה זו. בעיקר את ההבנה שבאמת העיקר הבריאות ושאין דבר שנחליט ושאנחנו לא מסוגלים לעשות".


 

"במשך עשרה חודשים אין לי חברים חדשים בחיים ושום דבר לא זז"

הלימודים והחברות: השנה של טל סוקולוב

טל סוקולוב היא תלמידת כיתה י"א בתיכון יצחק שמיר, במגמת מדעי המחשב ופיסיקה. "שנת 2020 הייתה שנה מטלטלת ומאוד עוצמתית", היא אומרת. "זו הייתה שנה שבה למדנו המון וגם התגברנו, שנה שזעזעה אותנו וקמנו בה מחדש. גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית זו הייתה שנה מאוד קשה. אני הייתי פעמיים בבידוד. בדיוק עכשיו סיימתי את הבידוד השני שלי, כי דוד שלי חלה והדביק את אמא שלי ולמזלנו שאר המשפחה לא נדבקה. פעם נוספת הייתה כאשר תלמיד מהכיתה שלנו נדבק ונכנסנו לבידוד. צריך להבין שבידוד זו חוויה לא נעימה וזה סוגר לגמרי את הקשר שלך עם העולם. כמה אתה יכול לראות טלוויזיה, לשחק משחק או לכתוב קוד במחשב? אלו דברים שבדרך כלל הייתי מאוד נהנית מהם, אבל בשלב כלשהו זה נמאס. כיף לשחק במחשב לשעה שעתיים ביום, להתפנק ולנקות את הראש, אבל כשזה מה שאתה עושה יום שלם, זה נורא".
איך העברת את הזמן במהלך כל התקופה?
"המזל שלי הוא שאני מעסיקה את עצמי בלימודים, אז יחסית סדר היום שלי לא היה ריק. ניסיתי גם לאפות דברים, אבל גם זה די נמאס. בכלל, אני מרגישה שבמשך עשרה חודשים אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, אין לי חברים חדשים בחיים ואין לי משהו חדש, שום דבר לא זז. אבל אני אופטימית ובמיוחד עכשיו לאור החיסונים. אני לא משלה את עצמי שזה נגמר, אבל מתחילים לראות את הסוף".

טל סוקולוב

איך עברה השנה מבחינה לימודית?
"מבחינה לימודית זה היה מאוד קשה. יש מקצועות שהזום עשה איתם חסד והיה נוח ללמוד בבית, כמו למשל מדעי המחשב, שזה מקצוע סוליסטי, אבל היו מעט כאלה. מקצועות כמו מתמטיקה ופיסיקה, שצריכים לראות דברים גרפיים, מאוד קשה ללמוד בזום. עד שהמורה כותב, מוחק ומתקן, בשניות אפשר לאבד את הריכוז וזה מקצוע מסובך. אני בכיתה י"א ואם הייתי בכיתה שבה לא נבחנים לבגרויות, בכלל לא הייתי מקשיבה בחלק מהמקצועות, במיוחד כשמסביב יש פיתויים כמו טלוויזיה וטלפון. בכיתה אתה מקשיב, כי המורה לידך, אבל בבית אתה מתפתה לעשות דברים אחרים וקשה לשמור על ריכוז ועניין בחומר, שלא פעם גם ככה לא מעניין אותנו כבני נוער".
ומבחינה חברתית?
"גם במקרה הזה, זה היה מאוד קשה. אני יכולה להגיד שמזל שאני בכיתה י"א, כי יש כיתות שמגיעות לבית ספר חדש כמו תלמידי כיתות א', ז' ו-ח', וחברתית מבחינתם זה אסון. הם לא מכירים את המורים והמערכת וכמעט אף ילד בכיתה ויש מצבים שמישהו לא הולך לו טוב ביסודי ומגיע לחטיבה ואין לו איך ליצור חברתיות. גם אם יש לך חברים, קשה לשמור על קשר, למרות כל הרשתות החברתיות. זו לא באמת אינטראקציה אמיתית, זה לא כמו צחוקים פנים מול פנים. בהתחלה הייתי מדברת עם חברות הרבה בווידאו. גם האינסטגרם גם משאיר אותנו מעודכנים בחיים אחד של השני, אבל לאט לאט זה דועך ובאיזה שלב זה מרגיש מאולץ ולא טבעי כמו להיפגש בבית הספר. כשאת מדברת עם חברה בטלפון, את לא באמת יודעת מה קורה איתה ולא יכולה להבין באמת מה עובר עליה".
ואיך הייתה החזרה למספר ימים בבית הספר?
"במקרה שלי, מאחר ואני לומדת מתמטיקה בנפרד מהכיתה, זה אומר שאני בקפסולה נפרדת ולכן עדיין לא יצא לי להיות באינטראקציה עם החברות מהכיתה שלי. אני רואה את החברות, אומרת להן שלום, אבל אין לי עדיין חוויה כיתתית וזה מאוד חסר לי. התקשורת שלי היא עדיין מרחוק וזה לא פשוט".


רוצים להיות מעודכנים בכל הנושאים החמים בפתח תקוה?

הורידו את אפליקציית "מלאבס" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "מלאבס" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר