שאגו מנגסטה- צילום בן מזרחי
שאגו מנגסטה- צילום בן מזרחי

הצעקה של שגאו: "כשהייתי צריך לעמוד מול קהל, הייתי משתתק"

הוא רעה כבשים בכפר באתיופיה, עלה ארצה לטבריה כשהיה בן שמונה ואת גיל ההתבגרות העביר באתר קרוואנים סמוך לראש העין. כל הזמן הזה שגאו מנגסטה היה מופנם ושקט מה שפגע בו לקבל את שרצה ואפילו וויתר על קצונה בצה"ל. היום, אחרי שעבד על עצמו ולמד להיות מאמן אישי, הוא מלמד אחרים לצאת מהביישנות ועוזר לחברי הקהילה בעיר להרים את הראש

פורסם בתאריך: 23.3.18 12:31

את רגעי המבוכה האלה, שגאו מנגסטה מראש העין, יתקשה לשכוח. גם אחרי שחתם קבע בצה"ל, ושימש נגד מצטיין, היה לו קשה להביע את עצמו בפני אנשים. היום הוא כבר מאמן אישי מצליח ומרצה – אחד היזמים של קבוצת "גיבוש פורץ דרך" בעיר. "היינו יושבים בישיבות צוות בכל חודש ובסיום הישיבה, כל אחד היה צריך להגיד מה הוא לוקח מכאן אתו הלאה, מה הוא רוצה לשנות, וכשהיו מגיעים אלי הייתי מוריד את הראש ואומר שאין לי מה להוסיף", הוא מסביר. "אנשים מסביב היו אומרים לי שאני צריך להתחיל להביע את עצמי ולדרוש את מה שאני רוצה, אבל חששתי. הייתי עושה את הדברים על הצד הטוב ביותר אבל לא הייתי דורש דברים שמגיעים לי כי לא הייתי מסוגל. תמיד ניסיתי לרצות אחרים במקום להיות מרוצה בעצמי וזה היה מעצבן וכואב. היו דברים שהייתי יכול לשנות בצבא, דברים שראיתי, רעיונות שהיו לי, אבל השקט והמופנמות עצרו אותי. יותר מכך, הייתי צריך לצאת לקורס קצינים וחתמתי וויתור – כי כל פעם שהייתי צריך לעמוד מול קהל גדול הייתי משתתק".

ביום ראשון הקרוב, תתקיים במסגרת פורום נשים הרצאתו של מנגסטה בשם "אתה שווה יותר" בה יספר כיצד הפך מאדם ביישן, מופנם וסגור לאדם מוביל ומשפיע. בהרצאה מתאר מנגסטה איך זה לחיות כביישן ואיך מתגברים על הקושי להתבטא. "מגיל קטן, החלום שלי היה לעמוד מול אנשים ולהעביר הרצאות, אבל מבחינתי זה היה חלום שלא יקרה", הוא מסביר. "הייתי ביישן וסגור, מאוד ביקורתי שחיפש לרצות את האחר. תמיד חיפשתי איך להתגבר על הביישנות – קראתי ספרים, הייתי רואה סרטונים, אבל בפועל דבר לא השתנה. כשהייתי צריך לעמוד מול קהל, הייתי משתתק".

שגאו מנגסטה. צילום בן מזרחי

שגאו מנגסטה. צילום בן מזרחי

השינוי התרחש לקראת סוף שירותו הצבאי. מנגסטה היה אחראי על תערוכה שהוצגה בבסיסו, והוא נבחר להציגה מול 70 משפחות. "מצאתי את עצמי עומד דום מול המשפחות ולא יכול להוציא הגה מהפה, כולם עומדים מסביבי ומחכים לי ואני שותק. מי שהציל את התערוכה היה המפקד שלי שהתערב והציג את התערוכה ואותי. אני זוכר שבסיום האירוע, ירדתי לחדר ונשבעתי שאני יורד לשורש העניין, מנסה להבין מה הבעיה שלי".

הוא חיפש באינטרנט, וקרא על קורסי אימון שעשויים לעזור לו לנפץ את תקרת הזכוכית -לקחת אותו מקצה לקצה, להגשים את החלומות שלו, להוביל ולהשפיע. "נרשמתי לקורס רק על מנת להשתיק את הקול הקטן הזה בפנים ולא האמנתי שזה באמת יכול להשפיע. הקול הזה תמיד אמר לי שאני שווה יותר – וכך גם קראתי להרצאה שלי".

אחרי ששילם אלפי שקלים, עבר מנגסטה את המפגשים בצד, בשתיקה רועמת. "הייתי ממש כמו דג" הוא נזכר. "במפגש ה-11 המדריך תפס אותי והתחיל לצעוק עלי בפני כולם, שאם אני לא אתחיל להשתתף תוך שבוע הוא מעיף אותי מכאן, הוא יחזיר לי את הכסף ויוותר עליי. כמוצא אחרון הוא ביקש ממני שאכתוב מכתב לעצמי. בהתחלה זה היה נראה לי מוזר, שאני אכתוב מכתב לעצמי? אבל אמרתי לעצמי שכדאי שאקח את השבוע הזה ברצינות. ישבתי וכתבתי בכל יום במשך שעתיים. גיליתי, וזו התפנית של החיים שלי, שיש עוד בנאדם בעולם הזה והוא אני, שמותר לי לטעות ומותר לי להצליח ושאני יכול לבוא בדרישות. עד אותו שבוע הרגשתי שאני רוח שבאה לרצות את כולם חוץ מעצמי".

"באתיופיה חינכו אותנו להיות צנועים"

שבוע עבר והמכתב הארוך ניתן למדריך. "אחרי חצי שעה הוא ביקש ממני להקריא את המכתב בפני כולם", הוא נזכר. "אני זוכר את עצמי עומד שם, שקט דממה, 30 איש עומדים מולי ולרגע הרגשתי שגם המזגנים הפסיקו לעבוד, התחלתי להקריא את המכתב כשאני רועד, קורא ברצף, בלי פסיקים בלי נקודות רק רציתי להיות אחרי זה. כשסיימתי לקרוא את המכתב והתחילו מחיאות כפיים התרגשתי מאוד. באותו הרגע קבלתי החלטה, שאני רוצה להפוך את הפחד הכי גדול שלי, למתנה הכי גדולה ולהעביר את המסר שלי הלאה, לעזור לאנשים להשתחרר מהביישנות ומהפחד שלהם".

מנגסטה, בן 35, נשוי לחנה ואבא לאוריה בת השש ולאופק בן השלוש וחצי, עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1991 כשהיה בן שמונה. בתחילה המשפחה התגוררה בטבריה אולם במהרה עברה לאתר הקרוואנים סמוך לאילת. בשנת 2007 עברו לראש העין. הוא למד בבית הספר היסודי רמב"ם ובתיכון הדתי העירוני. בכיתה י' עבר לפנימית תום בחדרה, למד י"ג וי"ד הנדסאי אלקטרוניקה, התגייס לצבא וחתם קבע. "אני לא זוכר יותר מידי מהתקופה שהתגוררנו באתיופיה", הוא אומר. "אני רק זוכר שגרנו בכפר ושהייתי רועה צאן. גרנו על הר ירוק עם נחלים יפיפיים – זו תקופה מאוד יפה. בסופו של דבר כל הכפר החליט תוך שבוע שעולים לישראל. הלכנו לכיוון אדיס אבבה ואחרי שנתיים, עלינו ארצה".

איך הייתה הקליטה שלך כילד?
"בסך הכול בסדר, הייתה לי קליטה טובה, אבל מה שלא אהבתי באותה תקופה זה שהיו שמים אותנו בכיתות נפרדות והיו שיעורים רק לאתיופים. זה היה מוריד את הביטחון ויכול להיות שזו אחת הסיבות שרוב הקהילה שלנו הם אנשים שקטים. יש לי לא מעט לקוחות מהקהילה, בעלי תואר ראשון ושני, אנשים שהם תותחים בעובדה שלהם, אבל קשה להם להזיז דברים ולהתקדם בעבודה ואני מבין אותם, כי גם אני הייתי שם".

ממה לדעתך זה נובע?
"באתיופיה חינכו אותנו לתת כבוד למבוגרים, לא להרים את הקול שלך מולם, להיות צנוע, לא להסתכל להורים בעיניים מתוך כבוד ואני חושב שזה מה שהוביל למופנמות ושקט. בנוסף, לבוא למדינה אחרת, שאתה לא מכיר את השפה בה, אז באופן אוטומטי זה מוריד לך את הביטחון. יש להוסיף את ההתאקלמות, שכבר בהתחלה מוחקים לך את השם ונותנים לך שם חדש ומבחינת זהות זה מבטל אותך לגמרי. אתה צריך להמציא את עצמך מחדש וזה ברור שזה משפיע ומעבר לכך. ביישנות היא הפחד הנפוץ בעולם, לא רק לבני הקהילה שלנו, וזה לא פשוט להתגבר עליה".

"לקהילה יש המון מה לתרום"

כיום, מנגסטה הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה בראש העין. יחד עם חברים נוספים הוא הקים קבוצה שמטרתה לקדם את הקהילה המקומית, הוא מעביר הרצאות במרכז הנוער ודואג לגבש את הקהילה האתיופית בעיר במטרה שלא תהיה תלוי באחרים. "בשנים האחרונות הקהילה בראש העין נמצאת במקום אחר לגמרי בעיקר בזכות הקבוצה שהקמנו", הוא מגלה. "החלטנו שלקהילה שלנו יש המון מה לתרום, וגם מתוך המופנמות, הביישנות והענווה אנחנו יכולים להוביל לשינוי כי יש כוח שמסתתר שם. בחברה הישראלית לא פעם חושבים שבגלל שאנחנו שקטים ומופנמים אין לנו דעה או מסר להעביר, אבל יש היום צעירים עם ראש על הכתפיים, אנשים מבריקים שיש להם המון מה לתרום".

שגאו מנגסטה. צילום פרטי

שגאו מנגסטה. צילום פרטי

מהיכן מגיעה התדמית הזאת?
"אני חושב שזה נובע מכך שיש הרבה מאוד עמותות שרוצות לעזור לקהילה, מסיבות מובנות ועם הרבה כבוד, אבל זה שם אותנו במקום כזה שאנחנו תמיד נזקקים ולא יכולים להרים את עצמנו. צריך להבין שאין ברירה וחייבים יום אחד לקום ולקחת את עצמנו בידיים. אי אפשר להיות תלויים כל הזמן בעזרה חיצונית. צריך שינוי. עברו 30 שנה מאז החלה העלייה והגיע הזמן להיות עצמאיים. יש בקהילה המון חברה צעירים, המון חברה מלומדים, בעלי תארים, עורכי דין, רואי חשבון, עובדי מדינה, קצינים, רופאים, אבל למרות כל זה, הקהילה לא השתלבה באופן מלא. יש עדיין גזענות שהדור הזה מתמודד איתה והחליט שמספיק עם כל הקיפוח והמסכנות. הגיע הזמן לעשות לביתך ובמקום להיות קורבנות להפוך לאנשים שיוצרים".

היום, חמש שנים אחרי סיום הלימודים, מעביר מנגסטה הרצאות על פחד קהל, מלמד אותם איך לעזור לאנשים להשתחרר, להיות אנשים שהם יותר מובילי דעה ולעמוד על שלהם. בנוסף הוא גם מעביר סדנאות, הרצאות ותהליכים אישיים של אחד על אחד.

יש לך טיפ איך להתגבר על הביישנות?
"קודם כל צריך להכיר במצב, להודות שיש בעיה, לדעת מה באמת מפחיד אותי ולהבין ממה זה נובע – למצוא את השורש של הבעיה שחוסמת אותך. לשם התהליך הזה יצרתי את מודל גלגל ההצלחה שעוזר לאנשים לזהות את המקום שבו הם נמצאים היום, להבין מה עוצר אותי ועוזר להם להגיע למקומות ולהגשים חלומות. ברגע שהבנתי שהביישנות שלי נובעת מהדרך, מהאופן בו חינכו אותי ודרך הקליטה שלי בארץ, ידעתי שאני יכול להשתנות ולשנות. והדבר השני, בשביל להשיג את מה שאנחנו רוצים, אנחנו חייבים שיהיה לנו מניע וסיבה אמתית. לדעת מה הקושי שאנחנו רוצים לפתור ואז להפוך את הקושי למתנה. כשזה יקרה, שום דבר לא ישבור אותנו".

מה המשפחה חושבת על השינוי?
"הם בשוק, הם מתרגשים וגאים בי. האחיינים שלי רוצים שאני אבוא להרצאות להם ולחברים שלהם ומשתפים את ההרצאות שלי מהיוטיוב. לכולם זה סיפוק אדיר".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר