דוד חג'ג'
דוד חג'ג'
"אני בטוח שכולנו רוצים לראות את נבחרת ישראל משתתפת במונדיאל, כולם רוצים לראות את דגל ישראל מתנוסס בגאווה בצמוד לענקיות הכדורגל העולמי, ולי אין ספק, רק יפתחו המשחקים אלפי ישראלים יציפו את רחובות המדינה המארחת. רכבות אוויריות יעבירו את הישראלים והדילים והספסרים יחגגו. כלי התקשורת יצאו כל יום בכותרות מפוצצות והאולפנים הפתוחים ישדרו סביב השעון לפני המשחק ואחרי, ופרשנים ינתחו כל שריר ברגלו של הכוכב התורן. אבל המציאות המדומה הזו רחוקה מאוד ממה שקורה כאן באמת. תרבות הספורט בארץ לוקה בחסר, מעט מאוד ענפי ספורט גורמים לנו לנחת. במקום שבו החפיף, הזלזול וחוסר הרצינות שולטים, לא יצמח כלום. במקום שבתי הספר מתייחסים לשיעור חינוך גופני כאל משחק חופשי בכדור בלי יסודות ובלי כיוון, משם לא ייצאו הכוכבים שיצעידו את הנבחרת. גם בקבוצות המקצועניות בארץ לא רואים השקעה ביסודות ובחינוך מקצועני. כאשר מאמני קבוצות הכדורגל של הילדים צעירים וחסרי ניסיון ועושים זאת כעבודה צדדית של עוד 2,500 שקל לחודש, אז התוצאות לא מגיעות. כאשר אין מתקנים ראויים והבסיס התשתיתי גרוע, לא ניתן להתקדם. הסיכוי שנגיע למונדיאל כל כך רחוק שאפילו לחלום אני לא מצליח. אז מה צריך לעשות? ללמוד מקרואטיה. מדינה שקיבלה עצמאות בשנות ה-90 עם 4 מיליון תושבים, הצליחה במקום שאנחנו מנסים עשרות שנים ונכשלים". (חג'ג' הוא פעיל חברתי).
מיקי שטרק. צילום אורי מאירי
מיקי שטרק
"ישראל תעפיל למונדיאל. מתי? מתי שהכלל יגבור על האני עצמי. מתי שהשחקנים יפנימו שהם "נלחמים" למען המולדת, מתי שהשחקנים יתנערו מהאגו העצמי שלהם. אני מסתכל על נבחרות אחרות ורואה הקרבה על כדור, ושיתוף פעולה בין השחקנים, עבודת צוות לשם הניצחון. ואצלנו … אצלנו שחקן מקבל כדור ומנסה להיות מסי ולרוץ את כל המגרש ולנסות לכבוש. באמת שזה לא עובד ככה. די למדיניות השופוני בנבחרת. לדעתי צריכים 2-3 שחקנים שיותר בוגרים וכל השאר צעירים, שיהיה כוח לרוץ ומוטיבציה. רק אז נעפיל למונדיאל". (שטרק הוא פעיל חברתי).
אייל אחיאל
אייל אחיאל
"בפעם האחרונה שישראל העפילה למונדיאל זה היה בשנת 1970, שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים. למה זה חשוב להבין שלאחר שלוש שנים של מלחמה העפלנו? מסיבה אחת – גאוות יחידה, האמונה בצדקת הדרך, האמונה והחוזק שהיה לעם ישראל באותה התקופה שבה כל שחקן ושחקן שם את כולו ובעיקר את ליבו. כולנו הבנו שאנו מדינה אחת חזקה ומאוחדת וכולם בשביל כולם. היום אין לנו את זה. כשצופים היום במשחקים אתה רואה את גאוות היחידה של האזרחים מהמדינות השונות, התלבושות, השירה יחד, האהבה ביניהם ובסוף בסוף את האחדות בין השחקנים. רונאלדו, מסי, ניימאר ועוד, שחקנים שעשו קריירה מהמשחק המופלא הזה נרכשו ונמכרו במיליוני יורו לקבוצות הטובות ביותר בעולם. עוזבים את הכל למטרה אחת, שמדינתם תהיה זו שזוכה בטורניר היוקרתי הזה. ובישראל? אני מנסה לחשוב על השחקנים שלנו, מי ראוי להוביל את הנבחרת של המדינה לטורניר כזה, ולא מצליח למצוא אף אחד. אף אחד מהשחקנים שלנו לא הגיע לרמות המשחק וליכולות של הכוכבים הגדולים ובטח לא לסכומים שמשלמים עליהם בכל חודש, אלא אם אתה נזרק למדינות כמו סין לרמות הכדורגל הנמוכות שלהם ששם תמיד תצליח. ביום שהגאווה במדינה תהיה יותר חשובה מהאגו של השחקנים, נהיה במונדיאל". (אחיאל הוא יו"ר הנהגת הורי בית הספר נעמי שמר ועוסק באבטחת מידע).
שי גרוסמן
שי גרוסמן
"חבל שבכדורגל אין לנו הצלחה כמו בהיי טק, מדינה קטנטנה שמחזיקה 20 אחוז מהסייבר העולמי, רק שומעים ׳סטארט אפ ישראלי׳ והכסף והמזל לצדנו. לצערנו בכדורגל זה לא המקרה. המזל לא מגיע לבקר בכלל. לכן לדעתי בעניין הזה כדאי לוותר על הרצון להתקרב לאירופה ולהישאר צנועים ולהתמודד במוקדמות של הבתים של יבשת אסיה מול הנבחרות השכנות, איראן, ערב הסעודית וסוריה. אגב, זה שהן עוינות אותנו זה רק טוב, יכול להיות שייאסר עליהם לשחק מולנו ואז הרווחנו ניצחון טכני. דרך נוספת היא לנסות איכשהו לארח אצלנו את המונדיאל, מדינה מארחת היא משתתפת אוטומטית – זה יהיה הפנדל המושלם". (גרוסמן הוא חבר ועד עובדי טבע בפתח תקוה).
