היא הייתה אסירת ציון, ברחה עם משפחתה מאיראן לישראל ב-1989, היא סופרת, אמנית ומרצה, ושם משפחתה מבית הוא ציונית. אתי ציונית גושן, תושבת פתח תקוה, קיבלה בשבוע שעבר מנשיא המדינה ושרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה, את אות השרה לעולים פורצי דרך לשנת 2020. את הפרס קיבלה על תרומתה המשמעותית, על היותה דמות מעוררת השראה בתחום האמנות, על פעולה למען קידום התרבות הפרסית בחברה, פעילות חסד בקהילה והסברה ישראלית בקרב צעירי איראן.
"היה מאוד מרגש לקבל את הפרס מהנשיא", היא מספרת השבוע, "התרומה וההתנדבות הם חלק בלתי נפרד ממני. אני מתנדבת במספר מקומות, עוזרת לקהילה, פועלת בשני ארגונים – 'עזר מדוד' ו'מרכז לנשים בפתח תקווה', וכן חברה בקבוצת סופרות של יוצאי איראן בישראל. אני עוזרת להם בכל מה שצריך ובמיוחד בימי הקורונה נותנת להם עזרה נפשית, תמיכה וכל מה שמבקשים. יחד עם הבן שלי הומן, אנחנו עוזרים לחיילים בודדים".
הסיפור המיוחד והמרתק של אתי ציונית ובעלה הושאנג, מתחיל באיראן של סוף שנות השבעים. במהלך שנת 1978 ביקרה ציונית בישראל על מנת לארגן מסמכים ולבדוק את האופציה לעשות עליה יחד עם משפחתה. אך כמה שבועות אחרי שחזרה לאיראן, כבר הייתה המהפכה האסלאמית במדינה זו בעיצומה ונאסר על כל היהודים לצאת מהמדינה. המהפכה החלה בסדרת מחאות אלימות בשנת 1978. במהלך שנה זו עזב השאה מוחמד רזה פהלאווי את איראן לגלות. בפברואר חזר אליה מצרפת האייתולה חומייני. "באותה תקופה התחילה תחושה של פחד ברחובות. כולם ידעו מה עומד לקרות, אבל כשאתה בפנים, אין לך יותר מידי מה לעשות. הכריחו את הנשים ללבוש חיג'אב ואסור היה שהשער יבצבץ מתוכו, אסור היה להתקהל ולקיים מפגשים וכל הזמן רק חיפשו סיבות למעצרים, בעיקר בנוגע לנשים".
ציונית מספרת שהמצב באיראן רק הלך והחמיר והמשטר החדש שהקים את משמרות המהפכה, קיבל סמכויות רבות: "הם היו יכולים לעצור אנשים ובעיקר יהודים באמצע הרחוב מבלי להסביר, להיכנס אל הבית שלך ולהפוך אותו, רק בגלל שאתה יהודי".
בהמשך (1980-1987) פרצה מלחמת איראן עיראק. במהלך המלחמה החליט השלטון לגייס צעירים יהודים לחזית, אך רצון זה, מספרת ציונית, נתקל בסירוב של הקהילה היהודית. "בעקבות זאת הרב של הקהילה היהודית החל לסייע לצעירים לברוח", מספרת ציונית, הוא היה שולח אותם בדרך לא דרך לישראל דרך טורקיה ופקיסטן. הרבה בחורים יהודים נתפסו, נורו או הוכנסו לכלא. בעקבות המצב שנוצר החלטנו בעלי ואני לעזור לאותם בחורים יהודים. התחלנו לגייס כל מיני מסמכים ותעודות זהות. אני עבדתי בעבודה ממשלתית והייתה לי גישה למסמכים. לקחתי מהמשרד חותמות וניירות והתחלנו להנפיק תעודות מזויפות. בבית היינו משנים להם את התעודות, מחליפים את התמונות והשמות לשמות מוסלמים ויוצרים ליהודים הצעירים זהות חדשה, מוסלמית. היינו קונים דרכונים ממוסלמים שאנחנו מכירים וכך עזרנו במהלך הזמן לעשרות יהודים צעירים להימלט מאיראן ומהגיוס לצבא. זו הייתה תוכנית מעולה ועשינו אותה בקלי קלות, עד שהלשינו עלינו".
מי?
"אישה יהודייה שעזרנו לה לצאת מאיראן".
אתי ציונית גושן ונשיא המדינה רובי ריבלין. צילום חיים צח-לע"מ
אתי ציונית גושן והשרה פנינה תמנו שטה. צילום הושן גושן
# # #
ציונית זוכרת את אותו יום חורף בשנת 1988: "זה היה חורף קשה במיוחד, היינו בבית כל המשפחה, ישבנו בסלון והתחממנו. ואז פרצו לנו הביתה כעשרה חיילים עם נשקים שלופים. הם הפכו את כל הבית והתחילו לחפש מסמכים. הם קשרו לנו את העיניים, לא נתנו לנו להתקשר לאף אחד ובעטו בנו. היו לנו בבית אמצעים שזייפנו איתם את הדרכונים. באותה תקופה בעלי, שהיה מובטל, עסק גם בחלפנות כספים והם מצאו מסמך שהוא הוציא דולרים מאיראן, דבר שהיה אסור. בנוסף, הייתה לנו תמונה של הבן של אחותי, חייל שעלה לארץ, הוא היה מצולם בתמונה עם מדים וליד הכותל. המזל שלנו היה שאמנם אנחנו יהודים, אבל בזמן שזייפנו דרכונים לדרכונים מוסלמיים, יצרנו מסמך שהתאסלמנו וזייפנו כתובה מוסלמית. כמה ימים קודם לכן רבתי עם בעלי והוא קרע את הכתובה היהודית ואני הדבקתי אותה, אבל היא נראתה קרועה. בנוסף היה לנו בבית גם ספר של חומייני וקוראן וככה בילבלנו את אנשי המשטר, שלא ידענו מה אנחנו באמת".
הזוג נלקח לחקירה ובעלת הבית שלהם, ששמעה את הצעקות הגיעה למקום ולקחה את הילדים שלהם לאחותה של ציונית. "הפרידו בינינו ו]חדתי מאוד, גם על הילדים שנשארו לבד וגם על עצמי. קיללו אותי 'יהודייה מלוכלכת', כל הזמן שאלו בשביל מי עבדתי. הם הכניסו אותי לבד לחדר חשוך, בלי אוכל ובלי מיטה ושירותים. היה קר ופחדתי מאוד".
כעבור 24 שעות העבירו את ציונית ואת בעלה לכלא אווין, כל אחד בנפרד. "זה היה כלא מאוד קשה, קשרו אותי למיטה במשך כמה שעות, כל הזמן היו מכים אותי ומידי פעם הייתי מאבדת את ההכרה", היא נזכרת. "הם כל הזמן רצו לדעת מי שלח אותנו ומי מימן אותנו".
אתי והושאנג היו כלואים כחודשיים. "בכלא כל הזמן אמרתי להם שאני מוסלמית ואז הגיע מישהו לבחון אותי על הקוראן. למרות שעברתי את המבחן, עדיין לא שחררו אותי ובמקום זה שמו אותי בצינוק, שם הייתי חודש ימים. היו זורקים לי את האוכל שהיה מתפזר על הרצפה ורזיתי בחודש אחד ב-15 קילו. אחרי חודש אמרו לי הולכים והפגישו אותי עם בעלי ולקחו אותנו לבית המשפט העליון".
הם שוחררו הודות למשפחה ששילמה דמי ערבות גבוהים, אך הוחלט להעמידם לדין. מועד המשםט נקבע לחודש אחרי השחרור. ביום בו חזרו הביתה החליטו שהם בורחים לפני המשפט. סיפור הבריחה מרתק: "ארזנו את כל מה שנשאר לנו בתוך מזוודות ושילמנו כסף רב למבריח שיוציא אותנו מאיראן. לצערי, רגע לפני שהיינו צריכים לברוח, הוא לקח את כל הכסף והמסמכים שלנו וברח. היינו צריכים עוד פעם לגייס כסף ומסמכים ולגור בינתיים ברחוב עם שני ילדים קטנים. הפעם אמרנו למבריח שנשלם לו את הכסף רק שנגיע לגבול. במשך שבועיים היינו בדרכים, נסענו בטנדר שהוביל כבשים עד שהגענו לאפגניסטן. משם המשכנו לפקיסטן ולשוויץ ומשוויץ עלינו לישראל. חצינו כמה מדינות בפחד גדול עד שהגענו לישראל בחודש דצמבר 1989, נר רביעי של חנוכה ופה הוכרנו כאסירי ציון. בכל הדרך הזו שעשינו היה פחד גדול, פחד מוות, פחד שלא ניתן לתאר במילים. הילדים היו קטנים, בני 11 ו-5 וכנראה אלוהים אוהב אותנו והילדים הבינו את הסיטואציה. כשהגענו לישראל, כל המשפחה באה לראות אותנו בשדה ונתנו לנו בארץ אות כבוד והערכה. הגענו לפתח תקוה לשכונת עמישב, כי הייתה לנו פה משפחה. העלייה לישראל לא הייתה מובנת מאליה מבחינתנו. מהרגע הראשון החלטתי שאני אהיה בנאדם יותר טוב, שאני אעזור לאנשים ולא משנה באיזה דרך, אם זו במילה טובה, כסף וכל מה שיש באפשרותי לעשות. אני אומנית ומציירת ואת חלק מההכנסות מהמכירות שלי, אני תורמת".
אתי ציונית גושן והספרים שכתבה. צילום פרטי
היינו קונים דרכונים ממוסלמים שאנחנו מכירים וכך עזרנו במהלך הזמן לעשרות יהודים צעירים להימלט מאיראן ומהגיוס לצבא. זו הייתה תוכנית מעולה ועשינו אותה בקלי קלות, עד שהלשינו עלינו"
אתי ציונית גושן ובנה הושן. צילום פרטי
# # #
אתי בת 68, הושאנג בן 71. הם הורים לשני ילדים, הומן איש קבע בן 44 והלנה בת 37. יש להם שבעה נכדים. אתי: "כשהגענו לארץ המשפחה תמכה בנו. אנחנו היינו העולים היחידים שלא רק הגיעו לארץ בידיים ריקות, אלא היינו גם במינוס. היינו חייבים המון כסף למשפחה שעזרה לנו לברוח. לאט לאט בעבודה קשה החזרנו את כל החובות שלנו. אצלנו מילה זו מילה".
יש לכם משפחה באיראן?
"כבר לא. כל המשפחה שלנו בארץ. כשברחנו היו לי עוד שלושה אחים באיראן, לאחד היה דרכון אמריקאי אז הוא יכול היה לצאת ושניים ברחו".
את הסיפור המרתק שלה ושל משפחתה אתי מעבירה לדורות הבאים, היא כתבה שני ספרים – 'תפוח אדום' ו'שלושים כוכבים' – שמספרים את סיפור בריחתם בשתי שפות, פרסית ועברית. בימים אלה יוצא ספרה השלישי' – 'המזימה'. היא מעבירה הרצאות בהם היא מספרת את סיפור חייה ומעודדת את הישראלים בעיקר לאהוב את ישראל ולהעריך את המקום שהם חיים בו. "זה לא מובן מאליו לחיות בארץ ישראל. אנחנו משפחה מאוד ציונית ומאוד חשוב לי להעביר את זה לדורות הבאים", היא אומרת.
היית רוצה לחזור לאיראן?
"רק אם המשטר ייפול ובעזרת השם זה יקרה, הייתי רוצה לחזור ולטייל שם, לראות את הבית והמקום שבו גדלנו. יש לי געגועים מאוד חזקים לאיראן, אבל אני לא מחליפה את ישראל. יש לנו שם עדיין חברים ואני מאוד פעילה בפייסבוק. יש לי קשר גם עם מוסלמים באיראן, ואני כל הזמן מביעה את ההתנגדות שלי למשטר. אבל אני לא חושפת את החברים שלי, שלא יפגעו בהם. גם בספר שכתבתי, לא ציינתי את השמות של האנשים שעזרו לי, שלא יפגעו בהם ואפילו לא כתבתי את הדרך שברחנו, כי אם יש עוד אנשים שרוצים לברוח, שלא יידעו מה המסלול".
ראית את הסדרה טהרן?
"כמובן. הסדרה הייתה מאוד מעניינת, אבל צריך לזכור שזו סדרה ובחיים זה הרבה יותר מורכב. כשראיתי את הסדרה הרגשתי את הפחד והחששות ובהחלה לא ישנתי טוב בלילה. עכשיו הם פרסמו הודעה שהם מחפשים אנשים דוברי פרסית להשתתף ואני כבר מחכה לעונה החדשה".
אי אפשר לא לשאול על שם המשפחה שלך, ציונית.
"ציונית זה השם משפחה מבית אבא, שהיה מאוד ציוני וכבר לפני 60 שנה היה מגייס כספים לישראל. בפרס לא היה נהוג להחליף את שם המשפחה לשם המשפחה של הבעל, כמו בישראל. כשהגענו לארץ הוספתי לשם המשפחה שלי, את שם המשפחה של בעלי. לא יכולתי לוותר על שם המשפחה ציונית, כי הוא מאוד משמעותי עבורי ועבור כל מה שעברתי בדרך".
היא מבקשת לציין שהיא מרגישה שהסיפור שלה הוא סוג שליחות: "מאוד חשוב לי שיותר ויותר אנשים ייחשפו ויכירו את הסיפור. אם זה דרך הספרים שאני כותבת, ההרצאות שלי ובכלל".
# ניתן ליצור איתה קשר דרך דף הפייסבוק שלה – – https://www.facebook.com/eti.sionit
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
