הטקסט של דינה גרינברג, אחותו של ראש העירייה, הפך לשיר עדות על חיי האב, שורד השואה יעקוב ז"ל

היום, יום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתקיים בהיכל התרבות האירוע "שיריי הם עדיי" (11:00), שיתוף פעולה מיוחד וראשון מסוגו בין היכל התרבות פתח תקוה, המרכז העירוני להנצחת השואה, עיריית פתח תקווה ובית הספר למוזיקה רימון, זאת בתמיכת מפעל הפיס. במסגרת הפרויקט שנועד לחבר את הקהל הצעיר לזכר השואה ולהנציח את סיפורי הניצולים, צולמו ראיונות וידאו עם ניצולים תושבי העיר, והתקיים מפגש בינם לבין יוצרים צעירים, תלמידי בית הספר למוזיקה "רימון". התוצאה – ערב המורכב מסיפורי הניצולים, משולב בשירים מקוריים חדשים שנכתבו על ידי המוזיקאים הצעירים מ"רימון" בהשראת המפגשים איתם.
במהלך הערב יבוצע שיר על ידי להקה המורכבת מצעירי העיר, תלמידי האקדמיה לאמנויות הבמה, שנכתב בהשראת סיפורו של יעקב גרינברג ז"ל, אביו שורד השואה של ראש העירייה, רמי גרינברג. השיר נכתב על ידי עופר שפריר ואיל גלבוע, בהשראת טקסט שכתבה דינה, בתו של יעקב גרינברג ואחותו של ראש העירייה, על סיפור חייו של אביה. "זה יום השואה הראשון בלעדי אבא", מספרת דינה בשיחה עם מלאבס, "אבל למרות שהוא לא נמצא פיזית, הוא כל הזמן מלווה אתנו. אבי נפטר בגיל 90, אבל הוא ניצח את החיים. היו לו חיים טובים והוא זכה לראות את הנכדים".

יעקב גרינברג ז"ל נולד במיכלין שברומניה. בשנת 1941 פלשו הגרמנים לעיירה בה התגוררו יהודים רבים שומרים מצוות, העלו אותם לרכבת ולקחו אותם לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית המועצות. "הכניסו אותם לכפר במחנה צבאי נטוש, מסביב סגרו אותם עם גדרות, מתוך מטרה שהם ימותו מהקור", מספרת דינה. "אבא היה מספר לנו, שבבוקר הם היו רואים את האנשים מכוסים בשלג, מי שהיה לו שלושה חורים בפנים, היו יודעים שהוא חי ואת השאר היו קוברים. הוא סיפר לנו שבתור ילד הם כבר היו אדישים לגופות שסביבם. בשלב כלשהו, לאחר שהכלבים היו מוציאים את הגופות שנקברו, העבירו אותם לחדר, במקום לקבור, וערמו אותם בערמה. אבי סיפר לי שבאחד הלילות כשקם לשירותים, הוא עבר בין הגופות והרגל נתפסה לו באחת מהן וכל הגופות נפלו עליו. כשהוא היה רואה שהסיפור מזעזע, הוא היה מספר לנו את זה בהומור ואז הוא הוסיף שבבוקר, כשהאנשים הגיעו למקום הם ראו פתאום גופה זזה והם היו בטוחים שזו תחיית המתים".
מה עוד הוא סיפר לכם מאותה התקופה?
"היה לו חבר טוב בשם קלמן, הם היו בני תשע ובכל לילה הם היו בורחים מהמחנה והולכים לכפר לקחת את השאריות של האוכל של החזירים, תפוחי אדמה, לחם ותפוזים רקובים, הם היו מביאים את האוכל למחנה בשביל לשרוד. את אביו ואחיו הגדול לקחו למחנה עבודה והוא הרגיש שהוא צריך לשמור על אמא שלו ואחותו. כשהגויים היו רואים שהם מגיעים, הם היו משחררים לעברם את הכלבים, בדרך כלל הם היו מצליחים לברוח, באחת הפעמים הם תפסו ופצעו את קלמן והוא סחב אותו למחנה והמשיך לצאת בלילות לבד. המחנה שוחרר כעבור שלוש שנים. בוקר אחד הוא התעורר ורואה את כולם בוכים ועצובים, הסיבה הייתה שרצו לקחת אותם למשרפות ואז היה נס והרוסים נכנסו, הגרמנים ברחו והפרטיזנים חיכו להם והצבא הנאצי חוסל".

יעקוב גרינברג ז"ל בצעירותו ומשפחת גרינברג במושב נווה ירק

בני משפחת גרינברג ליד קברו של האב יעקוב

לאחר השחרור מהמחנה, חזזרה המשפחה אל העיירה מיכלין ובשנת 1951 עלו לישראל והשתקעו במושב נווה ירק. דינה: "כשהיינו קטנים אבא תמיד רצה שנהיה בשמחה ולא חשף אותנו לסיפורי הזוועות. לפעמים אחיו פייבש היה רוצה לספר ואבי היה מפסיק אותו ביידיש. בהמשך, כשגדלנו, הוא היה יושב איתנו ומתחיל לספר, אבל תמיד בשילוב הומור, היה חשוב לו להראות את הפן של הגבורה, פחות את המסכנות. הוא נתן לנו הרגשה שהם היו אנשים ששרדו והיו להם הצלחות".

איך זה השפיע על הילדות שלכם?

"הבילוי הכי גדול שלנו היה כל יום חמישי, לקחת עגלה וללכת לסופר. הוא היה עומד מול המקררים של החלב והיה מתלהב מהעושר. תמיד היו לנו בבית שלושה מקררים מלאים אוכל ואסור היה לזרוק אוכל. אבי תמיד היה מביא הביתה בעלי חיים מסכנים ומאכיל ומטפל בהם. הוא היה אומר תמיד שאנחנו לא יודעים מה זה כשיש לכם רעב בעצמות".

מאיפה הגיע הרעיון לטקסט של השיר?

"כל יום שישי היינו יושבים כל המשפחה ליד שולחן שבת, באחת הפעמים הייתה הפסקת חשמל וישבנו סביב הנרות, ואז אבי עצם את העיניים והתחיל לשיר שיר של מנגינה שלא שמענו אף פעם. הייתי בת עשר וראיתי אבא אחר, יותר כבד ומאוד רציני, ואז הוא פתח את העיניים והן נצצו. שאלתי אותו איפה הוא היה והוא חיבק ואמר שהכל בסדר. בגיל 13-14 ישבתי וכתבתי את השיר, את החוויה הזו".

יעקוב גרינברג ז"ל ודינה גרינברג

מה הייתם עושים בדרך כלל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה?

"אחרי שהורי התחתנו ונולדו הילדים ובהמשך הנכדים, אבי היה יושב ומספר את הסיפור שלו כשכולם ביחד. בסוף היינו עושים תמונת ניצחון, על כך שהוא הצליח להקים משפחה ובית יהודי. לקראת שנות ה-80 שלו, הוא היה מרצה בבתי ספר וכן הרצה בצבא אצל הנכד. היה חשוב לו להעביר את הסיפור, הוא תמיד אמר שבזכות השואה קמה מדינת ישראל, כי בתקופה שהם גרו ברומניה, כל הזמן היו מגיעים נציגים מארץ ישראל והציעו להם לעלות למדינה, אבל הם היו נותנים להם כסף ושולחים אותם. לאחר השואה, הם עלו לארץ ישראל. אבי תמיד ניסה למצוא את הטוב ברע, גם כשהיינו קטנים והייתי בוכה על משהו, הוא תמיד היה אומר לי להגיד תודה על כך שיש לי בגדים ללבוש, אוכל לאכול ואנשים שאוהבים אותי. הוא היה נהנה מהדברים הפשוטים ולא היה צריך דבר".

אחיה של דינה, ובנו של יעקב ז"ל, ראש העירייה רמי גרינברג, אמר: "במסגרת הפרויקט שיריי הם עדיי תיעדו סטודנטים מבית הספר למוזיקה רימון, סיפורים של ניצולי שואה ובהשראתם כתבו והלחינו שירים. הקשר הבין דורי שנרקם בין הדורות במהלך העבודה המשותפת והסיפורים שחלקם מסופרים – זו הפעם הראשונה, מרגשים ומעוררים השראה. גם אחותי דינה, סיפרה את סיפורו של אבי, יעקב ז"ל, שורד שואה יליד רומניה, כפי שהיא מכירה וחוותה מנקודת מבטה כילדה שאביה לא הרבה לספר את קורותיו בשואה, והשיר הולחן ויבוצע במהלך האירוע. זהו אירוע מרגש וייחודי ואני מאמין כי זהו אירוע מרגש עבור רבים, במיוחד לשורדי השואה שסיפורם טרם סופר".

האירוע ישודר בעמוד הפייסבוק של היכל התרבות בפתח תקווה ביום השואה, חמישי 8.11 בשעה 11:00. את האירוע יביים עופר שפריר. במסגרת האירוע יישאו דברים ראש העירייה רמי גרינברג, ומשה פלדמר יו"ר המרכז העירוני להנצחת השואה. יזום והפקה אריה ימיני – מנהל אגף התרבות, במאית הסרט – ריקי אריכא. הפרויקט התאפשר הודות לתמיכת מפעל הפיס.

השיר נכתב על פי טקסט שכתבה דינה גרינברג על אביה | מילים : עופר שפריר, איל גלבוע | לחן : איל גלבוע | ביצוע: תלמידי האקדמיה לאומנויות הבמה היכל התרבות פתח תקווה