קיבלתי לידי את הספר (המאוד מומלץ ראוי לציין) של אודי מירון, "סע הביתה ינקי". בעמוד התודות הוא מודה רק לאדם אחד – למורה שלו יהודית רייך, המורה של כתה ו' 2 בבית ספר ארלוזרוב. הוא מספר שם שתקופה ארוכה בהוראת רופא עקב בעיות בגרון נאסר עליו לדבר, לכן הוא שמח מאד שלא יפנו אליו המורות […]
בפעם הראשונה ראיתי אותך בסוף חודש יולי. הגעתי לבריכה עם הבן שלי. היית עם הטלפון ביד ובקושי הרמת את העיניים מהמסך. אחד החניכים הגיע אליך בוכה לאחר שהמציל הוציא אותו מהמים. הוא טען שזה לא היה בצדק ואתה אפילו לא ביררת את העניין. נראה שזה לא נוגע בך. "לך, לך לדשא, תשב שם חצי שעה […]
"אף פעם לא הצלחתי לאהוב ממש שירה. שירה נתפסה בעיניי כמשהו אליטיסטי, משעמם להחריד שלא מתאים לאופי שלי. עד שהגיע גיורא פישר"
כבר בצעדים הראשונים במסדרונות "היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית" חשתי כיצד הדיכאון משתלט עליי. כמעט עשר שנים עברו מהפעם האחרונה שנאלצתי לשהות בחדר ההמתנה ונראה כאילו כלום לא השתנה
בעלי מלונות וצימרים לא מבינים מה המהות של החופשה. פרייארים, כמאמר הקלישאה, לא מתים רק מתחלפים. סיפור על חופשה מהספרים
אחרי שנים בהן לא חשבתי על טרומפלדור, החלטתי לעצור בכפר גלעדי ולספר לאבישי את סיפורו. הוא, מצידו, התמקד באמנות
בתקופה האחרונה גיליתי שילדים עם אייפד וחבור לאינטרנט זה מתכון לצרות. גיליתי גם שכל סרטון תמים מזמין אותם לצפות בסרטון פחות תמים
יש הורים ששומעים את המילים החופש הגדול ומתחשק להם לברוח למקלט ממוזג. אני מתכוננת לתקופה הזו כמו אל מבצע צבאי
אני חושבת עליה כשהממטרה ברחוב העצמאות משפריצה על המדרכה. אני חושבת עליה כשאני מדלגת על מזרן זוגי ענק שמונח על המדרכה ברחוב הנשיאים
הסופרת עם מאות הילדים שעמדו בתור, הילדה עם הכריך, החברה שנכנסה להיריון, והשימפנזה שחיבקה את הגור שלה. יש לי לא מעט סיפורי קנאה בעברי, חלקם מוצדקים יותר וחלקם פחות
הפעם הראשונה בה עמדתי מול קהל הייתה מזעזעת. זה היה בכתה ג’, בבית הספר היסודי ואין לי מושג איך אף אחד לא עצר אותי. הייתי ילדה מוזרה, למדתי בבית ספר רחוק מהבית וכמעט לא היו לי חברות. בכל יום שישי בשעה האחרונה ללימודים ניתנה במה לאחד הילדים לעלות ולהופיע מול כולם. הבנות בדרך כלל הופיעו […]
גם אני כתבתי ספר על טיפולי פוריות שעברתי, אבל ברגע שהתחלתי לקראו את הספר של שרית מגן, הרגשתי צורך בלתי נשלט להתנפל עליה בשאלות. אז התקשרתי
מאירה ברנע גולדברג מספרת בטור שלה על החרדות והחששות מהיום שנודע לה שבנה נמצא על הרצף האוטיסטי
השבוע למדתי לקח מאוד חשוב. קודם כל, הבנתי כמה כוח יש לפייסבוק גם כשלא כל כך רוצים בו. ולמרות שכל מה שאני רוצה לעשות זה לעבור הלאה, החלטתי לכתוב על החוויה שעברנו עוד פעם אחת אחרונה. בשבת בבוקר ישבתי עם בני אבישי בן השבע בגינה ציבורית. עשינו פיקניק על אחד הספסלים ולאחר שזרקתי את האשפה […]
כשהייתי קטנה, בכל יום העצמאות יצאתי לחגוג בעיר את יום הולדתה של המדינה. עד כתה ג' עם המשפחה, לאחר מכן עם חברות. ערב יום העצמאות כילדה ונערה נתפס בזיכרוני כאחד הימים המאושרים בשנה, יום בו אין הגבלה על שעות החזרה שלי הביתה, יום בו אני הולכת עם החברות לאן שבא לי, לרקוד, לשמוח, לחגוג … […]
