את הרב יוסי מונק, מייסד עמותת עת לעשות, הכרתי במהלך פגישות עם הורים שמגדלים ילדים במצבים לא רגילים, אחרי שנודע לנו שבננו נמצא על הרצף האוטיסטי. סיפור מיוחד על אדם מיוחד
השבוע מלאו ארבע שנים לרגע בו עזבתי מקום עבודה מסודר ומתגמל ויצאתי לדרך עצמאית מוצלחת בניגוד לכל הנבואות השחורות של הרבה אנשים סביבי
כזאת אני: בראש השנה מזמינה כרטיסים למופעי חנוכה, בחנוכה דואגת לפסח, ובפסח לחופש הגדול. ואל תשאלו כמה זמן מראש אני מזמינה כרטיסי טיסה ומלון לחופשה בחו"ל
שמתי לב שהרבה מאוד אנשים לא יודעים לקבל מחמאות כמו שצריך, להרבה אנשים לא נעים לספר על דברים טובים שהם עושים. אז יש לי כמה דברים לספר להם. מניסיון אישי
הגוף צרח עלי שהוא רוצה חופש, והבנתי שחופשה בחו"ל לא אפשרית. אז החלטנו לנסוע לכמה ימים לחיפה ולהרגיש ולהתנהג כמו תיירים בטיול עירוני מעבר לים. ויש גם גילוי נאות בסוף הכתבה
לא הבנתי למה הטלפון שלי מפוצץ מהודעות. עד שראיתי שמישהו לקח תמונה של אבישי מלפני שנתיים וחצי, תיאר תאונת אופניים שלו כאילו התרחשה עכשיו, והגזים בתיאורים
אני הייתי תלמידה בינונית ומטה. כשהפכתי לאמא, קרה לי משהו מוזר. במקום להתבגר, חזרתי להיות ילדה קטנה
מה קרה כשהעולם החדש נכנס אל חייו של הבן שלי, ואיך אני מתמודדת עם זה
כשהייתי בכיתה ג', אני ועוד ילד מהכיתה הושפלנו במסיבת יום הולדת ששנינו הגענו אליה רעבים, כל אחד מסיבה אחרת. לפני כמה שבועות, נפגשנו במקרה ושוחחנו על מה שהיה אז. מסתבר שיש דברים שלא ידעתי
לפני שלוש שנים, הבן שלי עלה לכיתה א' ואני התרגשתי כפי שלא התרגשתי מעולם. מובן שגם הייתי מבוהלת. זו הפעם הראשונה שהבן שלי יוצא מהחממה של הגן אל העולם הגדול, וכילד אשר נמצא על הרצף האוטיסטי, כל יציאה לעצמאות הופכת למרגשת אף יותר. היום, כשהוא בכיתה ג', זה נראה לי מצחיק שפחדתי להיפרד ממנו […]
לעולם לא אשכח את ארנה ורנר, הגננת שהייתה עבורי עוגן בתקופה קשה. לנצח היא תישאר בליבי
בגיל 22 נכנסתי לראשונה לחנות צומת ספרים בירקונים. בסוף החודש היא תיסגר. קבלו מקבץ זיכרונות נוסטלגי וסיפורים נפלאים מהחיים מהחנות שהייתה ביתי
דמיינו לכם מסיבה שאליה הגיעו בנוסף לחברים שהזמנתם, עוד 500 איש שאתם לא מכירים, וחלק מהם מקללים אתכם, משמיצים אתכם, ולא מפסיקים להתלונן. כך הפך סקר בעיתון לסטטוס וויראלי שהביא תגובות לא נעימות
אם בעבר הנסיכות שלטו גם בכיתות הנמוכות בבית ספר יסודי, לנגד עינינו מתחולל מהפך. תובנות בעקבות ראיון בו נשאלתי על פמיניזם ודמות הנסיכה שמחכה לנסיך שיציל אותה
לפני שבועיים הבן שלי הודיע לי שהוא מעוניין להתמודד למועצת התלמידים. סיפרתי לו את הסיפור שלי וכמה שמחתי שלא נבחרתי, אבל זה לא הרשים אותו
לפעמים אני ממש רוצה שדברים ילכו לי יותר בקלות כפי שזה מצטייר למי שמביט על החיים שלי מבחוץ
בדרך כלל מי שלילד שלו טוב בבית הספר, לא ממהר לכתוב על כך. אז את מי אנחנו שומעים לרוב? נכון. את אלו שלא טוב להם. וככה נוצרות סטיגמות על בתי ספר, מורים ומורות, מנהלים ומנהלות
מעבר החצייה מול הבית שלי שבו נדרס באחרונה ילד? הגג בבית הספר של הבן שלי שהופך לבריכה בכל גשם? הבעיות האמיתיות של העיר םינו את מקומן במערת הבחירות לסדרת הכפשות מעוררות בחילה
