סופר אמא

כזו אני, אוהבת לקבל מתנות, אבל גם אוהבת לקנות מתנות ולחשוב מספיק זמן מראש מה יתאים למי. אז הנה רשימת המתנות שקניתי לאנשים שקרובים אליי לחג

כשהייתי קטנה (בשנות השמונים העליזות) ילדים עדיין שיחקו ברחובות ובמגרשים ריקים ושדות עדיין היו בנמצא. אבא שלי עבד באגד ומידי פעם היה חוזר עם אוטובוס "לילנד" ישן ומחנה אותו במגרש הריק שעל יד ביתנו. התחביב שלי היה להגיע לאוטובוס עם חברות מהשכונה, לפתוח אותו (הייתה איפשהו ידית) ולשחק בפנים כל מיני משחקים. אחד הילדים שנהג […]

ישנו חוסר צדק בכך שלא נותנים מקום מספק בתקשורת לספרות הישראלית. מין זלזול, כאילו שהנושא לא חשוב דיו ואין לו מספיק רייטינג. אני חושבת שהכל תירוצים

יש לאבישי טלפון נייד למשחקים בלבד. לפני כמה ימים הוא ביקש שאקנה לו סים. "לכל החברים בכיתה יש", הוא אמר. אבל אז הגיע הודעה מאחת האימהות בקבוצת ההורים של הכיתה

חודש אחד כבר מאחורינו ונותר עוד חודש שלם של חופש. אחרי הבריכה, הים, עוד קצת בריכה וקייטנת “סבא סבתא” יש הרבה אירועים מגניבים שאפשר לקחת בהם חלק. קבלו אותם

במשך שנים דאגתי להסתיר מאבישי כל דבר רע, מסוף של סרט ועד אירוע בחדשות. עד שהוזמנו לסרט בסינמטק, ואי אפשר היה לברוח. ואז התברר לי שהוא כל הזמן ידע

מהגור ששרט אותי, דרך החתול שלא זז ממכסה המנוע, עד האלרגיה החריפה, וכמובן אי אפשר בלי כראמל. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות של יחסיי עם החתולים

אצלי זה היה כך: חצי תעודה מעולה, וחצי תעודה נפילה. מזל שבתקופה שלי לא היה פייסבוק. ומזל שמאז זה השתנה

לפני שנה וחצי הבן שלי נדרס. היינו יחד במקום בטוח, בשדרה ללא מכוניות, ופתאום משום מקום הגיע ילד, שלדעתי עוד לא הגיע לגיל בר מצוה, רכוב על אופניים חשמליים והעיף את הבן שלי. רגע אחד זרקתי נייר לפח, וברגע השני ראיתי את אבישי (אז בן 7) נגרר על האופניים ועף הצידה כשראשו התמלא תוך שניות […]

טור אישי במוסף הארץ זלזל ביהירות ובבוטות בסופרים, סילף את המציאות והרגיז אותי. להלן תגובתי הזועמת

כמו בכל שנה, לקראת שבוע הספר אני שמחה לעשות לכם קצת סדר בבלאגן. 7,000 ספרים ראו אור השנה, קבלו המלצה לחמישה ספרי חובה

"כן" השבתי משועשעת. "ובאופן מוזר זה הראיון הכי מלחיץ שהיה לי אי פעם". מאירה ברנע גולדברג שאלה את עצמה את כל השאלות הקשות, בעיקר על איזכורו של אבישי בטורים שלה. ראיון בלעדי

בעל החומוסייה בצפון, נהג האוטובוס, הנער עם האופניים והאשה שמחמיצה לי פנים. ארבעה סיפורים על ארבעה אנשים

לא יודעת איך ולמה הרשיתי לעצמי, אבל מצאתי את עצמי מתערבת בשיחה של שתי חברות ומסבירה מדוע צריך ספרים לנשים בלבד

אלו היו ימים קשים, ימים בהם המשקל שלי דיכא אותי במיוחד, רגע לפני צילומים וימי חתימות. ואז באה נטע ברזילי וסידרה לי את החיים. מעכשיו היא המודל שלי

טור תודה למנהל בית הספר יד לבנים, ליועצת, למחנכת ולשאר הצוות רגע לפני שכבר לא אוכל לשתף את כולם במה שקורה בחייו של אבישי

קשה לי לשכנע שהספר החדש שלי הוא לא על חמותי. אז לכל מי שחושב כך כדאי לקרוא כאן את מה שיש לי לספר. במילה אחת: זכיתי

האסימון נפל לי כשאבישי אמר: "הצעתי לה את הכסף שלי כי אני לא צריך אותו". ידעתי שאני צריכה לעשות משהו בנדון