באחריות. "לבן זה לא צבע. לבן זאת תפיסת עולם". חוכמה שאני המצאתי וכל האחריות על נכונותה, ו/או טיפשותה, מוטלים עלי. ומדוע הזכרתיה עכשיו?! יען כי ליל שבועות הוא לנו השבוע ומהידוע הוא כי לבן וחלב הולכים ביחד בחג היהודי המיוחד הזה. ועל עניין החלב הלבן יש לי כמה חובות לסגור בשבילכם. יעני, בא לי סיור בגלקסיית שביל החלב של המעברה. כלומר, סיפורים חלביים כאלו.
כוס חלב צילום איליה מלניקוב
שני חמורים חכמים לעילא ולעילא. מה המשותף לחמורו של בלעם הרשע ולחמורו של נאג'י – החלבן האציל מהימים של המעברה? אומנם אלפי שנים מפרידים בין שני החמורים ושני בעליהם אבל יש להם בכל זאת דבר פלא משותף: שניהם היו חמורים חכמים ובעלי בינה לעילא ולעילא. מה זה חכמים ומלאים בינה?! חבל"ז. מצד אחר, בין שני החמורים המיתולוגיים היה הבדל אחד קטנטן: החמור של בלעם הרשע ידע לדבר אבל לא הבין בניווט שום דבר וכלום. ואילו החמור של נאגי', החלבן החכם של המעברה, לא פצה פה, מלבד נעירות מוזיקליות עם עומק תבונתי, אבל היה אלוף אלופי החמורים בניווט מסלול חלוקת החלב בין הצריפים. ובלי "ווייז" ובלי "ג'י, פי, אס"!. מדהים לא?!, ודאי מדהים, אבל בהן צדקי ואנוכי נשבע בזקנו של רצון, החלבן התימני שהחליף את נאג'י העיראקי, שכל עניין החמור הוא אמת לאמיתה.
העז של ננה אבטליון. בשביל להגיע לסיפור החמור של נאג'י צריך לעבור דרך סיפור העז של ננה אבטליון, אשתו האגדית, המדהימה, האצילית וטובת הלב והנפש של החכם האגדי בובוי טאלי. לננה אבטליון הייתה עז. העז הייתה ישנה איתנו בצריף, וכשהיינו מוציאים אותה בבוקר ללחך עשביה בחצר הקוצים שליד הצריף של אום מנשה, נהיה לנו המון מקום פנוי בצריף. העז הזאת הייתה התנובה שלנו בימים ההם. יעני, מקור החלב, הסידן והויטמינים הבלתי מפוסטרים העיקריים שלנו. בשעה ארבע לפנות בוקר של כל יום, בחמסין ובשרב, בצינה ובקיפאון, היינו לוקחים סיר אלומיניום קטן והולכים לחלוב את העז של ננה אבטליון. היינו ילדים רזים וכחושים אבל בשעת החליבה קיבלנו כוחות של הרקולסים, יען כי ידענו שאם לא נחזיק חזק ברגליים של העז הסוררת, היא תבעט בסיר ואז לא תהיה לנו כוסית חלב לשתות ביום הזה. לימים תש כוחה של העז והיא נדונה להעלאה לקורבן אצל שוקו השוחט המהולל שהיה גם רב אומן בביתור עיזים. איזה יום שחיטה מדוכא היה היום ההוא. עד עתה נוזלת לי דמעה כשאני נזכר בטקס. וואללה, אחלה עז נותנת הייתה.
עז צילום אייל טואג
העידן של נאג'י וחמורו. מהון להון, לאחר לכתה לעולמה של העז היה לנו רומן חלבי מיוחד עם הרפת של ההונגרים של מושב נחלים. מקום שבו נהגנו לשבת בגורן ולחלום חלומות הזויים. בעיקר חלום של להיות טייקוני חלב בעצמנו. לא נרחיב על הרפת ועל הפרה של ההונגרים, יען כי אנו רוצים להגיע לכרכרה ולחמור של נאג'י העיראקי. יום אחד הגיע לשכונה חלבן חדש. קראו לו נאג'י. לנאג'י הנ"ל הייתה בת יפה מאין כמותה. סמירה קראו לה והוא השתמש בה כדוגמנית הבית וכמשווקת חלב. אמה מה?! לנאג'י לא הייתה מכולת או בסטה של חלב אלא כרכרה גבוהה רתומה לחמור, ועל כן מסלול הדוגמנות השיווקית היומי של סמירה היה בצעידה מתישה אחרי הכרכרה. שעות הייתה צועדת מאחורי החמור ומחלקת בקבוקי חלב לבתים. קיץ, חורף, סתיו, אביב. ומעולם לא על החמור אלא תמיד מאחוריו.
החמור האגדי. נאג'י וסמירה ידעו לדבר עם החמור שלהם בעיראקית ועד עתה גם מעברולוגים מדופלמים מקרב הקהילה הבגדדית אינם יודעים להסביר את פשר הדו שיח המדהים שבין נאגי וסמירה לחמור שלהם. אולי הביאוהו מאולף מעיראק?! לך תדע. בכל אופן ולמען האמת – לא דיבור ממשי היה בין נאג'י לחמור אלא דיבור חד כיווני. יעני, נאג'י היה צועק לחמור והחמור היה עושה כמצוותו. "תעצור ליד משפחת דרשן"! או: "תעצור ליד משפחת חיקמאת"! והחמור היה עוצר על המילימטר!! לימים השתכלל העסק: נאג'י היה משמיע קול של נעירה אחת והחמור הבין שצריך לעצור ליד הדרשנים. שתי נעירות?! ליד משפחת מילו והחיקמאתים. וכך הפך החמור לחמור פלא עולמי עד כי מקצות העולם הגיעו לראות את התופעה.
כואב שזה נגמר. מכאן לכאן ויום אחד נגמר הכוח לנאג'י ולסמירה. הבנים הזכרים של נאג'י לא רצו להמשיך בקו החלוקה והזיכיון עבר לרצון, חלבן תימני אציל נפש ונדבן גדול. בשנים הראשונות המשיך רצון עם הכרכרה והחמור אבל יום אחד תם עוד פרק בהיסטוריה. דומני שהחמור נפח את נשמתו והכרכרה עברה למגרש גרוטאות של ברזל. רצון עבר לטנדר צבעוני והחל למכור גם שוקו בשקית. זה היה השוקו הראשון שראינו בחיינו וכששתינו התעלפנו. אגב, עתידה של סמירה לא נודע לנו עד היום.
ואפרופו בעלי חיים. "התבונן בפרות וזכור שאין מדען בעולם שהצליח להפוך דשא לחלב". חג שמח.
