הבטחתי לעצמי לא לבכות על ביטול שבוע הספר בכיכרות ובירידים ולהסתפק הפעם בשבוע ספר מצומצם וחגיגי בחנויות הספרים. אז הבטחתי. אתמול הדמעות בצבצו להן בניגוד לרצוני, אבל במקום להתבוסס בעצב ולדכא את עצמי עוד יותר, עצמתי את העיניים וחשבתי עליו. על מי? על הספר האהוב עלי ביותר מכל, הספר שבלעדיו הילדות שלי לא הייתה אותו דבר, ספר שקראתי בילדותי כמעט מידי יום עד שהדפים הפכו מרוטים, ספר שאני יודעת לדקלם קטעים נרחבים ממנו גם עכשיו כשאני כמעט בת 42. ספר שלמרות שעברו 43 שנים מצאתו לאור, רלוונטי גם היום עבור הבן שלי. ברגע אחד חיוך ענק התפשט על פני. הרגשתי את אותה חמימות מוכרת שרק מי שמנהל מערכת יחסי אהבה עם ספרים מכיר, ומי שלא, פשוט מפסיד תחושה מאוד משמעותית ומספקת מבלי לדעת את זה.
הרבה אנשים מגחכים על מצב הספרות בארץ וטוענים שיש יותר אנשים שרוצים לכתוב מאשר אנשים שרוצים לקרוא. אני יודעת שלפעמים יש תחושה כזו אבל זה לא נכון. מאז ומעולם אנשים אהבו לשבת ולהקשיב לסיפורים, ולא משנה מה יקרה, לא משנה מה יהיה, אם הסיפור מעניין יהיה מי שירצה לקרוא או לשמוע אותו.
כשהייתי ילדה קטנה הרגשתי שאסור לי להיות מי שאני, ידעתי שיש מחשבות שאסור לי לומר אותן בקול רם כי אני חייבת ללכת עם הזרם, חייבת להיות כמו כולם, כי אם ידעו מה עובר לי בראש יצחקו עלי.
הבן אדם הראשון בעולם שהכיר אותי וקיבל אותי כמו שאני היה הילד מתוך הספר "והילד הזה הוא אני", כנראה זה קשור לעובדה שהרגשתי שהילד הזה הוא באמת אני. הוא הכיר אותי היטב, ידע על מה אני חושבת, כולל מחשבות שלא יפה לומר אותן בקול רם כי זה לא מנומס.
היו לי בבית את כל הספרים בסדרה ואיתם ידעתי שאני אף פעם לא לבד.
סופר אמא- והילד הזה הוא אני
הספרים האלו, 'והילד הזה הוא אני', 'ורק אני לא', 'אני רוצה שפתאום', ו'הילדה שאני אוהב', נתנו דרור למחשבות הכי כמוסות שהיו לי בראש: מותר לי לא לאהוב דודים רחוקים, מותר לי לרצות לקבל מתנות סתם ככה לא רק ביום הולדת, מותר לי לפעמים לעשות דווקא, מותר לי לדלג על תיאורי טבע בספרים, מותר לי לחשוב מידי פעם באופן שלילי על ההורים שלי כשאני כועסת עליהם, מותר להעביר עליהם ביקורת ואפילו לצחוק עליהם אם אני רוצה, להיות מודעת לחולשות שלהם, מותר לי לרצות שההורים שלי יהיו גאים בי גם על דברים שעבורם אולי נראים מטופשים, אבל בשבילי היו עולם ומלואו. מותר לי לדבר על הפחדים כי אני לא לבד, כולם פוחדים! מותר לי לבנות מגדל גבוה גבוה רק בשביל הרגע הקטן בו אוציא קוביה אחת מלמטה ואראה איך ברגע הכל מתפרק, זה לא טיפשי! זה כיף וכילדה באמת מצאתי כל מה שאני רוצה כשהכל היה מבולגן ומונח באי בסדר בחדר, ברגע שהחדר היה מסודר, לא מצאתי כלום!
כשהייתי ילדה ידעתי שאסור לי להעיר את אמא שלי כשהיא ישנה, אבל פעם אחת הייתי חייבת לספר לה משהו חשוב ודחוף. שידרו בטלוויזיה את הסרט שהכי אהבתי באותה תקופה, 'גוליבר והגמדים' ולא ידעתי איך להשתמש בווידאו כדי להקליט. רציתי להעיר אותה כדי שתעזור לי, אני זוכרת שעמדתי שם ליד המיטה שלה ובמשך דקות ארוכות ניסיתי להעיר אותה בשקט כדי שהיא לא תתעורר. עשיתי את זה כל כך בעדינות וכל כך בשקט שהיא באמת לא התעוררה. אני זוכרת את תחושת התסכול, פשוט ישבתי בסלון ובכיתי. זו מחשבה כל כך מוזרה שרק ילד קטן יכול לחשוב אותה ובכל זאת, שימו לב לטקסט הגאוני הזה שכתב יהודה אטלס כשהיה בן 37: "כשאמא כבר ישנה ואני רוצה להגיד לה משהו, אני מעיר אותה בשקט -בשקט, בשביל שהיא לא תתעורר".
מי לא מכיר את הסיטואציה הזו בה אנחנו יודעים שאסור לנו להעיר את אמא, אבל לא יכולים להתאפק? גם היום כאמא, כשהבן שלי מעיר אותי בשקט-בשקט, אני נזכרת בקטע הזה ומחייכת.
לפני מספר שנים, ניסיתי לגרום לאבישי, הבן שלי, לאהוב את הספרים האלו ללא הצלחה. בסוף הבנתי שזה קשור לעובדה שהוא קטן מידי וצריך לעבור משהו בחיים כדי להבין את הסיטואציות שמתוארות בספר. כעת כשהוא בכתה ד' ומבין טוב יותר איך העולם פועל, אני רואה איך הספר מפעיל עליו את קסמו בדיוק כפי שקרה לי. בערבים אנחנו יושבים יחד, קוראים בספר, צוחקים ונהנים כי הילד הזה הוא לא רק אני, הילד הזה הוא גם הוא.
סופר אמא- רב מכר יובל אברמוביץ
רב מכר – להגשים את חלום הכתיבה, יובל אברמוביץ, הוצאת הרשימה
כשהייתי קטנה ידעתי שלעולם לא אצליח להיות סופרת למרות שמאוד רציתי. למעשה עד היום כשאני רואה את שמות הספרים שלי ברשימות רבי המכר אני משפשפת את עיני כלא מאמינה. ולמה חשבתי שזה לא אפשרי? כי התחושה שלי הייתה שרק אנשים ספציפיים מסוגלים לכתוב, רק אנשים מורמים מעם יכולים להוציא לאור ספרים. לאורך השנים אגרתי בראשי כל כך הרבה סיפורים שבסוף הכל התפרץ החוצה בסערה, אבל גם אז חשבתי שאני לא טובה מספיק.
יובל אברמוביץ הוא אחד הסופרים המצליחים בארץ, ספריו נמכרים במאות אלפי עותקים ולאחרונה הוא הוציא ספר הדרכה בשם: "רב מכר – להגשים את חלום הכתיבה".
אחד הדברים שאהבתי בספר שלו היה דווקא הדבר שעיצבן חלק ממבקרי הספרות: ההבנה שכל אחד יכול לכתוב! בכל גיל, בכל מקום, בכל מצב. אם לי היה את הספר של יובל לפני עשרים שנה, היו נחסכים ממני לילות רבים של בכי ותחושות קשות של רגשי נחיתות.
בספר של יובל אפשר למצוא תרגילים מעוררי השראה, סיפורים שיעזרו לנו לפקס את המחשבות, הסברים על מאחורי הקלעים ועוד הפתעות. יובל מסביר שבשביל לכתוב צריך לחשוב, לקרוא, עוד קצת לחשוב, להתאמץ, לחפש סיפורים מעניינים בכל מקום אבל בעיקר לדעת שזה אפשרי ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.
יובל טוען טענה חשובה מאוד שמעכבת הרבה כותבים:
"'אין לי מוזה' זה כנראה המשפט הכי שחוק וקלישאתי בכל הקשור לכתיבה. כאילו מוזה היא איזה חפץ שאפשר לקפוץ רגע לקנות ולהניח על השולחן בחדר העבודה, ואז יש לנו מוזה.
מוזה היא התירוץ של העצלנים לכך שהם לא כותבים. הרשו לי לרענן לכם בספר זה את אוצר המילים שבו תעשו שימוש מרגע זה. כאשר תחליפו את מטבעות הלשון, תצליחו להפסיק לשכנע את עצמכם בעזרת קלישאות ואמונות מגבילות מדוע אינכם כותבים. אז מעתה במקום לחפש מוזות, חפשו טריגרים".
מהו הטריגר? בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר…
סטטוס לשבת: אבישי אוהב לקרוא?
מורה: אבישי, איזה ספרים אתה אוהב לקרוא?
אבישי (בן עשר): את הספרים שלא משעממים אותי.
