מרגש: ינאי רובחה מצלם בהתנדבות ניצולי שואה ומשפחותיהם

כבר שבע שנים, ינאי רובחה, צלם בלשכת הדוברות בעיריית פתח תקווה, מצלם בהתנדבות ניצולי שואה במסגרת פרויקט 'מתנה לדורות'. רובחה, בן 44, אב לשניים שחי עם בת הזוג מיטל, מצלם תמונות סטילס משפחתיות ברחבי הארץ. "הפרויקט נולד מהרצון שלי לתת לניצולי השואה ומשפחותיהם, תמונות משפחה מרגשות, שיישארו איתם כמזכרת לדורות הבאים", הוא מספר. "לפני מספר שנים הייתה תקופה שהיו כתבות על ניצולי שואה שחיים בחוסר גדול וזה מאוד ביאס אותי. אמרתי שכל אחד צריך לתרום על פי יכולתו וכצלם אירועים, שזה מה שאני עושה מגיל 14, החלטתי שאחד הדברים החשובים זה לצלם את המשפחות, שתהיה להן מזכרת מיוחדת. כשרק התחלתי לא חשבתי שזה כל כך יתפוס, פשוט התחלתי לפרסם פוסטים בפייסבוק על מנת להגיע לכמה שיותר ניצולי שואה".

רושקה שיף ומשפחתה

הוא מספר איך זה נעשה בפועל: "אני מתאם עם המשפחה את יום הצילום, מה שחשוב זה שתגיע כל המשפחה בהרכב המלא, אם זה לבית של ניצול השואה או לבית האבות בו הוא גר, ואנחנו עושים צילומי משפחה ביחד ולחוד, עם הילדים, הנכדים והנינים. תמונה משפחתית, תמונות אישיות, כל הקומבינציות האפשריות. זה אוסף של תמונות שלא פעם אחרי שהוא נפטר, זו מזכרת מאוד מרגשת. אלו מפגשים שמתואמים מראש ויש התרגשות מאוד גדולה לקראת הצילום ובצילומים עצמם".
אתה זוכר את הצילום הראשון?
"כן, זה היה בחדרה ולא כל כך ידעתי מה אני הולך לעשות, הרעיון לא ממש היה מגובש אז. צילמתי קצת את הבית והחצר, את הנכדים, את כולם ביחד וגם תמונות אישיות".

מאיר ליברמן ומשפחתו

רחל ואליעזר גרנפלד ומשפחתם צילומים ינאי רובחה

לפרויקט של רובחה תועלת נוספת, לא פחות חשובה. "הרבה משפחות סיפרו לי לאחר הצילום, שבעקבות המפגש, הם קבעו להיפגש פעם בחודש יחד כל המשפחה והם קלטו כמה זה חשוב ועושה טוב לכולם", הוא מספר. "מעבר לתמונות, זה הופך להפנינג קטן. אצל המשפחה הכי גדולה שצילמתי היו כ-300 איש, שזו הייתה סוג של תמונת ניצחון מטורפת, והכי קטנה הייתה של שישה אנשים".
הוא מצלם כל משפחה שמבקשת ומגיע לאן שצריך. לצערו בשנה האחרונה בגלל הקורונה, הצילומים לא מתבצעים, אבל הוא מקווה שיתחדשו במהרה. "אני לא מצלם עכשיו, כי המטרה להיות קרובים ומחובקים, זה משהו מאוד אינטימי וחם. אני מקווה שנחזור במהרה לצילומים".
כמה משפחות צילמת עד עכשיו?
"יותר מאלף ואני מקווה לצלם כמה שיותר ניצולי שואה. בקורונה מתו כ-900 ניצולי שואה ואלו הרבה אנשים שפספסתי. אני רוצה להספיק להגיע לכמה שיותר אנשים, בעיקר דרך הדור השני. אני מגיע לכל מקום בארץ והכל בהתנדבות, חיפה, טבריה, ירושלים וכל מיני התנחלויות. האתגר זה להביא את כל המשפחה לצילום משותף".
והתגובות?
"מדהימות, אני בעיקר רואה את זה ביום השואה, שפתאום כל הפייסבוק שלי מוצף בתמונות שאני צלמתי ואנשים מספרים על החוויה, על כיבוד הסבא והסבתא ושהם חייבים לעשות יותר מפגשים דחופים ויש גם מקרים שאנשים שלא הספיקו לראות את התמונות. אני זוכר מקרה שנסעתי לבאר שבע לצלם את הסבא ועד שהם קיבלו את התמונות, שבועיים לאחר מכן הוא נפטר ואילו היו התמונות האחרונות של המשפחה ביחד".

דויד ישראל ומשפחתו

לך יש קשר אישי לשואה?
"לא. כל המשפחה שלי מארגנטינה ואין לי ספורים אישיים. זה מגיע מתוך הרצון לתרום לאוכלוסייה. המטרה היא לא תיעוד הסיפור, כי זה צילום סטילס, אלא תיעוד המשפחה, אבל אני נמצא כמה שעות עם המשפחה ושומע סיפורים של הניצולים, סיפורים שאתה בדרך כלל רואה בסרטים של יום השואה. סיפורים שפתאום הופכים להיות אמיתיים, מישהו שהיה עם אחיו התאום על הרגלים של מנגלה, מישהי שמספרת לי שהיא הייתה במקלחת והיא ניצלה, כי הייתה בעיה ופינו אותם. משפחה נוספת שסיפרה גם היא על תקלה רגע לפני הכניסה למקלחות. יש כאלה שלא מספרים בכלל, יש כאלה שמלאים בהומור, כל אחד ואיך שהשואה השפיעה עליו".

לדף הפייסבוק של הפרויקט היכנסו כאן

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו