מאירה ברנע גולדברג

ב-4 ביולי נציין בעלי ואני 17 שנה לאותו יום מוזר באולמי רויאל גרדן בפתח תקוה. כך זה קרה

הטראומה שחוויתי בכיתה ד', הנובלה הגרפית שהחזירה אותי אליה והמשפט ששבר את ליבי: "מוקדש לכל מי שלא יודע או יודעת לאהוב נכון"

חשבתי על הספר האהוב עלי מכל, הספר שבלעדיו הילדות שלי לא הייתה אותו דבר, ספר שקראתי בילדותי כמעט מידי יום

זו תשובתי לאישה שאותה אני בכלל לא מכירה, שכתבה לי על הקיר בפייסבוק לפני כמה ימים, שאני אדם רדוד שמתעסק יותר מידי בסרטי ילדים ושהגיע הזמן שלי להתבגר

אחרי שערכתי צנזורה קשוחה, תלשתי, גזרתי ומחקתי המון פרטים, הגיע לפני כשבוע הרגע בו לקחתי את כל היומנים שנשארו ברשותי והטבעתי אותם באמבטיה של מים רותחים. למה? כל ההסברים בטור

לפני משבר הקורונה, כשעדיין יכולתי להגיע למפגשי סופרת עם תלמידים, נכנסתי לבית ספר מסוים  בדרכי לשלושה מפגשים. כל המסדרונות היו מלאים בשילוט יפה ומאיר עיניים המכריז על בואי. בכל כיוון שאליו הפניתי את מבטי ראיתי את התמונה היפה שלי שנלקחה מאחת הכתבות שהתפרסמה עלי לפני כשנתיים. את התמונה צילמה צלמת מקצועית מטעם העיתון, אחרי שהגיעה […]

מאחר ואי אפשר לנהל מו"מ עם הווירוס, יש כמה דרכים דרכים להתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו. אחת מהן היא לכתוב. אני ניסיתי את זה בעבר

זה הולך להיות ליל סדר קטן, מצומצם אבל כזה שלא נשכח לעולם. אין שום סיבה בעולם לגזול מהילדים שלנו את חג הפסח, וגם לא מעצמנו

המחנכת של אבישי החליטה להישאר בקשר עם כל התלמידים שלה, להמשיך לדאוג להם לסדר יום, ולא משנה אם ישלמו לה על העבודה או לא

סגר? לא יוצאים מהבית? בואו ננצל את התקופה הזו ונעשה מלא דברים מגניבים שבימים רגילים אין לנו זמן אליהם

אם יש דבר אחד שמוציא אותי מדעתי, זה חוסר וודאות. מצידי תגידו לי שבעוד שבועיים אמות, אין לי בעיה, לפחות אני יודעת מתי זה יקרה

הגיע הזמן שמישהו יגיד מילה על המנהג הזה של משלוחי המנות ואיך ולמה הוא הפך בחלק מהמקומות למנהג שמעורר כל כך הרבה קונוטציות שליליות

מסתבר שהילדים שלנו הם גם המורים שלנו, צריך רק לרצות ללמוד. קבלו ארבע דוגמאות לשיעורים לחיים שקיבלתי מאבישי

עשרות ספרים נהדרים יוצאים לקראת החג והרשתות נערכות במבצעים מיוחדים. קבלו רשימת המלצות על ספרים מופלאים שלא כדאי לפספס.

זו לא פעם ראשונה שאני מגלה כמה אנשים מטנפים על אחרים בקבוצות סגורות, בכל פעם שפונים למנהלי הקבוצה עם המידע שזלג החוצה, מה שהכי מטריד אותם זה לא הרוע

בניגוד להשפלות שעברתי בתחילת דרכי, אני כבר סופרת מוכרת. אז למה ימי החתימות הם עדיין הפחד הכי גדול שלי?

מתקופת בית הספר אני זוכרת בעיקר כעס. אבל היום פתאום הבנתי שאני חייבת לשחרר ולסלוח למערכת שלא חיבקה אותי ולא ניסתה להבין מה עובר עלי

וכמוהו יש עוד רבים כאלה, מעברי חצייה שפעם חונה בהם אישה ש"רק" מחכה לילד שלה, ופעם רכב ש"רק" פורק סחורה. כדאי שנתעורר לפני שיקרה אסון